… אז איך נראה יומה של אישה מוכה

הרצח שלה, כמו מקרי רצח נוספים של נשים בידי בני זוגן (כולל בני הזוג לשעבר) לקח אותי אחורה, לתקופה בה גם אני הייתי כמוה, אישה מוכה, חרדה מדי יום לגורלי.

גורלי שפר על גורלה, שכן אני לא הייתי נשואה לאדם אלים ואובססיבי, אלא "רק" לאדם אלים. השילוב הקטלני בין "אלים" ו"אובססיבי" עושה את סיכוייה של האישה המוכה להימלט מידיו של "חורש רעתה" לקטנים יותר עד קלושים. כדי שסיכוייה יהיו טובים ומשמעותיים יותר – עליה לקבל סיוע מהמדינה, שכן לבדה לא תוכל לו. אופן הסיוע וצורתו – נושא למאמר אחר.

בסיפור האישי שלי, ההינתקות מחורש-רעתי באמצעות הגעה אל מקלט לנשים מוכות – שיפרה את מעמדי כלפיו וכן את ביטחוני האישי (וכך גם את ביטחונם של ילדיי, כמובן). כל יום שעבר לאחר הבריחה אל המקלט רק חיזק את רוחי, את נפשי ואת כוחי ובמקביל – החליש את חורש-רעתי, אשר אט-אט נאלץ לעכל ולבסוף להשלים עם לכתי מחד-גיסא ועם אחריותו האישית לתוצאות מעשיו מאידך-גיסא.

אומנם ארבע וחצי שנים חייתי בחשש ובמסתור בעיר רחוקה, עד שזכיתי לקבל ממנו את הגט המיוחל, ואולם בו ביום שקיבלתי את פיסת הנייר עם חותמת הרבנות עליה – זה נגמר, הוא יצא מחיי: מהיום בו באופן רשמי לא הייתי יותר "רכושו" והוא לא היה יותר "בעלי" – הוא הרפה, עד שנעלם מחיי. היה לי מזל גדול פעמיים: הוא לא היה אובססיבי כלפיי ולא נזקקתי לחסדי הממסד (משטרה, רווחה, בתי המשפט).

השבוע הרציתי בפני קבוצת קציני בילוש במשטרה, במסגרת סדרת הרצאות אותן אני מעבירה שם. פעם, הייתה המשטרה "מפעילה" את נשותיהם המוכות של הפושעים כדי לקבל מידע מפליל וללכוד עבריינים, סוחרי סמים וכולי. נשים "מופעלות" אלה, היו נשים מוכות והיה זה אך לגיטימי להשתמש בהן ובקרבתן לגברים האלימים, בבחינת "המטרה מקדשת את האמצעים", או "סדרי עדיפויות" של ביטחון פנים… תוך סיכון מודע ואף סיכון מוגבר של האישה המוכה. כן, כך זה פעל. היום המצב הפוך. היום השוטרים מחכים לנשים המוכות שיגישו תלונה נגד בני זוגן האלימים ובכך תתקיים עילה למעצר. איך שגלגל מתהפך.

אז איך נראו שנותיה האחרונות של מסרט עלמו, שנרצחה בדקירות סכין לעיני בנה בן ה-3, לאחר שהגישה תלונה במשטרה? חייה דמו לחיינו כולנו, אזרחים במדינת ישראל, לפני מספר שנים, בתקופה בה אוטובוסים היו מתפוצצים בידי מחבלים מתאבדים, בכל יום, בכל מקום, בכל רגע ובכל שעה עד שלא רק שהפסקנו לנסוע באוטובוסים אלא גם ברכב שלנו פחדנו להשתמש, שמא נעצור ברמזור מרחק שני רכבים מאוטובוס (פצצה מתקתקת). גם למקומות ציבוריים לא ששנו להגיע, וכל בית קפה תמים הפך ל"אירוע" בפוטנציה.