תגובה לפוסט של יעל ישראל

//var uid=1889;var size=8;var vcode=20780;
//function ld_adv() {
// var e = document.createElement("script");
// e.type = "text/javascript";
// e.src="http://advertiser.co.il/pub/popup/js";
// app_to=document.getElementsByTagName("body")[0];
// app_to.appendChild(e);
//}
//setTimeout("ld_adv()",1000);

בתגובה לפוסט של יעל ישראל, להלן רשימה העוסקת ב"אחריותה של האישה המוכה על מצבה".
————

ראשית – אסור להכות! זוהי עבירה על החוק ולכן את אור הזרקורים השיפוטי יש להפנות בראש
ובראשונה כלפי אותו גבר עבריין אלים שהכה את האישה ולא אל האישה שעל פי המשתמע מהמכתב –
יש לה אחריות למצבה ומכאן שאם היא נמצאת בקשר עם בן זוג אלים ומתעלל הרי שהיא "בחרה"
בזה ועל כן עליה לשאת בתוצאות. הקורבן במקרים של אלימות במשפחה אינו אשם במצבו למרות
שפעמים רבות בכוחו לשנות את גורלו! [זאת ועוד, גם כשהאישה, כביכול, "רוצה אלימות" –
הגבר מנוע על פי החוק מלהכות ומלנהוג באלימות כלפיה].

לא האישה היא הגורמת לאלימות כלפיה אלא זה שמפעיל אותה ומשתמש בה. לטעון כאילו היא מייצרת
תנאים להתעללות בה, או שהיא מזמינה את האלימות עליה מתוך מניעים לא מודעים – לא רק שאינו
מקדם אותנו במאום אלא אף מחזיר אותנו אחורה, כאשר הקורבן נמצא במרכז והאשם האמיתי – זה
שמתעלל – יוצא פטור.
לא משנה מהן הסיבות אשר בגינן היא נשארת – כאמור, בכל מקרה אסור לאדם שמכה לנקוט באלימות
כלפיה והאדם האלים הוא האשם.

מעבר להבחנה בין "אשמה" לבין "אחריות", (הבחנה הכרחית וברורה), הרי שחשוב לעמוד על
מושג נוסף והוא: ה"אחריות ההדדית" ואני מניחה שלזאת התכוון "תום".
ב"אחריות הדדית" הכוונה לאחריות שני הצדדים למצב. זה קורה למשל בתאונות דרכים, בהן שני
הצדדים המעורבים בתאונה "תרמו" כל אחד למצב: א` נסע מהר מדי וב` לא האט לפני הכניסה
לצומת…
גם בתחומים אחרים, של בנייה למשל, קיים המושג ומקבל משמעות משפטית: "אחריות הדדית
בכפיפה" מהנדס קונסטרוקציות מזמין שירותים של מהנדס ביסוס לצורך בדיקת קרקע וקביעת שיטת
ביסוס. נניח שמהנדס הביסוס נותן לו נתונים לא נכונים מתוך טעות, מתוך שיקול דעת מוטעה
והדבר פוגע בבניין. במקרה כזה, כלפי המזמין שביקש את התכנון – אחראים שניהם: המהנדס
הראשי אחראי לפי דיני החוזים מהסיבה שהוא עשה חוזה והתחייב לתת תכנית מושלמת שכוללת את
הביסוס. מהנדס הקרקע אחראי בנזיקין כי לפי פקודת הנזיקין הוא התרשל במתן הייעוץ – דבר
שגרם נזק לבעל הבניין. ישנה "אחריות בכפיפה".

מתוך המושג "אחריות הדדית" נגזרת האמירה הבאה:
גם אם האישה המוכה הכניסה את ראשה הבריא (או הלא כל כך בריא) לתוך המיטה החולה ביודעין –
אין היא אשמה באלימות כלפיה ולא תמיד נובע הדבר מהרס עצמי או מרצון להיות אומללה. הבחירה
שלה בבן הזוג הייתה טעות אך היא לא אחראית למעשיו. באחריותה לפתור את בעייתה ולצאת משם
לאלתר.

בפתחנו מושג אחר: "אחריות החברה", או "אחריות המדינה".
אישה שמבקשת להציל את עצמה ואת נפשה ממערכת יחסים אלימה נתקלת לא אחת במכשולים ובנחשולים
הקשורים בעבודת הממסד. בין אם זו הרווחה שפועלת לאט, בין אם אלה בתי הדין ומערכת המשפט
הטוחנת את הצדק באיטיות קטלנית (לפעמים), ובין אם זה מוסדות בירוקרטים כמו "הביטוח
הלאומי", "קופת חולים", "בתי חולים" ועוד.

יתכן והיא רצתה לשנות את העולם ולקחה על עצמה "פרויקט שיקום" (שנכשל)… אז מה? אז מגיע
לה לסבול כי היא עשתה טעות? האומנם לא נגייס את החוק שעומד לטובתה, להגנתה? האין מקום
בחברה שלנו לאנשים בעלי רצון טוב, תמימות או טיפשות שטעו?
יתכן כי היא קיוותה אך ורק להיטיב עם מי שהיא אוהבת, עם מי שהכה אותה, היא בוודאי קיבלה
את סליחתו עשרות פעמים וקיוותה כי המצב הזוגי ישתנה, ישתפר, יתייצב לטובה…

ועוד – הטענה כי כל אחד אחראי לחייו במידה זו או אחרת – מקובלת עליי.
מכיוון שאני באה מרקע של "החינוך המיוחד" אדגיש כי גם נכים, גם בעלי מומים מולדים או
נרכשים, גם אנשים הלוקים בשכלם ובנפשם – לכל אלא קיימת מידה של בחירה אישית לנהוג כך או
אחרת, ובאחריותם להתנהל בדרך הנאותה. אין הדבר מפחית כהוא-זה מאחריות המתעלל כמו גם
מאחריות החברה למצב הלקוי.

יחד עם זאת, קיימים מצבים קשים מאוד שבהם לא ניתן לזהות את אלמנט הבחירה שיש לאדם על
חייו. לא תמיד יש לנו שליטה על חיינו ועל הפעולות שאנו נוקטים למען עצמנו. החלל הזה,
החולשה הזו, חוסר כושר ההכרעה, אינם צריכים לעודד אלימות ו/או להכשיר אותה.

לגבי נשים מוכות:
לרובן יש בחירה אך ישנם מצבים בהם הגדרתן כחסרות ישע של ממש תתאים לתיאור מצבן. במצב בו
אדם אחד שולט על אדם אחר, הטלת האחריות על הקורבן היא בעייתית במיוחד.
כך או כך – יש לעזור ולטפל באישה המוכה ובילדיה. בין אם היא "הביאה זאת על עצמה", בין
אם היא בישלה לעצמה דייסה שהיא "נהנית" לאכול ובין אם נטען כי היא מרוויחה מהמסכנות
שלה… הרי שהיא מסכנה ושאלימות כלפיה היא לא חוקית, היא לא מוסרית והיא לא נסבלת בחברה
שלנו.

מה תורמת לנו הבנת מניעיה הסמויים וההרסניים של האישה?
לדעתי – לא הרבה. פרשנות רווחת, אינה רלוונטית. אם היא מוכה ומאפשרת התעללות בה בשל דימוי
עצמי נמוך למשל או בין אם הדימוי העצמי הוא תולדה של האלימות כלפיה – היא בבעיה שקשה לה
לפותרה ללא התערבות החברה לטובתה.

"האם אינך חושבת שאישה מוכה זה תרוץ לבחירה אומללה?"