הבלוג של טל עושה את מה שצריך!
על-פי הוראתו של סעיף 2 לחוק למניעת אלימות במשפחה – התשנ"א – 1991, ניתן לאסור על האדם האלים להיכנס לדירת מגוריו, להטריד את בן משפחתו, להימצא בתחום מרחק מסוים מאותה דירה ולפעול בכל דרך המונעת או המקשה על שימוש בנכס המשמש כדין את בן המשפחה הנפגע, אף אם יש לו (לאדם המורחק) זכות כלשהי בנכס.
ניצול החוק למטרה שלילית
הרחקת הגורם האלים מהבית אינה מחייבת את קרבן העבירה לשכנע את בית המשפט באופן חד-משמעי, חסר ספק בעל הוכחות חותכות, כי אכן נעשתה בו עבירה. החוק מאפשר נטל הוכחה קל בלבד – וזאת לאור מטרתו המוצהרת של החוק למניעת אלימות במשפחה.
דבר זה פותח פתח לשימוש מניפולטיבי וחסר תום לב, הפוגע בחפים מאלימות.
לרוב מדובר בנשים העושות שימוש בחוק לרעת גברים חפים משפע.
אין ספק כי שימוש לא נאות בחוק, בדרך אסורה ולא ראויה, שכל מטרתו היא להשיג הישגים במסגרת מאבק גירושין, או על-מנת להפעיל לחץ על הצד שכנגד כדי שייכנע לדרישות באמצעות הוצאתו מהבית – פוגע בגברים חפים מפשע ולא רק בהם: הפגיעה היא גם בנשים מוכות הזקוקות לסעד זה, אך נאלצות להתמודד עם יחס חשדני וספקני מצד גורמי אכיפת החוק ומצד בית המשפט, כמו גם עייפות, שחיקה ואטימות נרכשת. עוד יוצאים נפגעים; מעמדו של בית המשפט, דימויה של המשטרה ומכאן גם הציבור ככלל.
פגיעה בקניין – האומנם?
הוצאת אדם מביתו לשבוע ימים היא אכן פוגענית ביותר ותוצאתה קשה – הן פיזית והן נפשית. עם זאת טעויות מסוג זה עדיפות על פני טעויות בהן לא ניתן "צו הגנה" והאישה המוכה שלא מקבלת הגנה – נפגעת.
לאור האופן בו ניתנים צווי ההרחקה בפועל, ולאור מקרים בהן ניתנו צווים שאינם מוצדקים בשל רצון להסלים בכוונה סכסוך משפחתי והליך גירושים, עלה החשש כי הצווים ישיגו את מטרתם ההפוכה, היינו הצווים יעמיקו ויאריכו את הסכסוכים המשפחתיים ויפגעו ביכולתן של הנשים להגן על עצמן בעתיד באמצעות כלי זה. ככל שירבו המקרים בהם יוצאו צווי סרק, בסופו של דבר יקטן האמון בנשים המבקשות את עזרת בית המשפט ולא יוצאו צווי הגנה במקרים בהם באמת נדרשת הגנתו של בית המשפט.
לכן אם קבע בית המשפט כי הבקשה לצו היא קנטרנית, הוא רשאי לחייב בתשלום פיצוי לצד שנפגע ובתשלום הוצאות לקופת המדינה בשיעור שימצא לנכון.
ואולם…
יש לזכור כי אל מול אלה העושים שימוש לא נאות בחוק, נמצאת קבוצת הקרבנות אשר למענה נוצר החוק, קבוצה שלא עושה שימוש דיו בחוק – אם בכלל.
מקצת הסיבות לכך נעוץ בפרופיל האישי של חבריה, המאופיין בפסיביות, בחולשה, בחוסר ישע, בחוסר אונים ובחוסר אמונה במערכת ומקצת הסיבות הנוספות לכך נעוץ באוזלת ידו של החוק עצמו, בכשליו, בחסרונותיו, ובקשיי אכיפתו.
הפגיעה הקניינית שאינה קיימת
קיימת טענה כי הרחקה מהבית היא פגיעה לא מידתית בזכות הקניין [שהיא זכות חוקתית]. טענה זו, ראוי שלא תישמע כלל בשל טעות העומדת ביסודה.
להלן הסבר:
1. ראשית לומר, במאזן השיקולים המעמידים את קניינו של האדם מול חירותו של האחר – ערך החירות והזכות לחיים ללא פחד ואלימות, מטים את כף המאזניים לטובת העדפת אינטרסים אלה על פני זכות הקניין של הגורם האלים הפוגע בזכויות של אחרים. על כך אין חולק.
2. זאת ועוד, אין במעשה ההרחקה הזמני מהבית משום שלילת הקניין מהגבר האלים, ואין בדבר משום נטילת זכות קניינית הלכה למעשה, שהרי הקניין של מבצע העבירה, קרי, ביתו של הגבר האלים – נשאר שלו ותחת בעלותו, בעוד רק הזכות להתגורר בבית נשללת מהגבר האלים ואף זאת לזמן קצוב בלבד. בעניין זה יש להבהיר כי אותו "זמן קצוב" שבו מורחק הגבר האלים מביתו – הוא נגזרת ישירה של אופן התנהגותו שלו; לו לא היה אלים מלכתחילה, ואם יחדל מלהוות איום וסכנה לאישה, הרי שיוכל לשוב ולהתגורר במחיצתה, בביתו.
3. ועוד, יש להבחין בין מצב אותו יצר האדם האלים בעצמו בכוונה ושהוא אחראי לו, לבין מצב שבו אין הוא אחראי במכוון לנזק שגרם לאחר, כמו למשל מעורבות בתאונת שרשרת. מצב בו גבר מפעיל אלימות כנגד אישה הוא מצב שבו בנוסף לכוונה ברורה ממוקדת וישירה לפגוע, הגבר אף צופה מראש את תוצאות פגיעתו זו; לפיכך, בין היתר הוא צריך לצפות לתוצאה של ההרחקה מהבית ועל כך אין לו להלין, אלא על עצמו.
4. כמו-כן, הרחקה מהבית אינה שקולה לרישום הערת אזהרה במרשם המקרקעין לטובת גורם כלשהו – דבר המהווה פגיעה ממשית בזכות הקניינית – שהרי מדובר בהרחקה זמנית, ללא איבוד זכויות קנייניות בנכס, מלבד היכולת להשתמש בו לתקופה קצובה מראש שאורכה תלוי בראש ובראשונה בהתנהגות בעליה.
5. להזכיר, מן המפורסמות הוא שאין הגבר האלים נוהג להכות את אשתו בפרהסיה; הוא לא יכה אותה במקום עבודתה, במרכז העיר, או בקניון המסחרי. הוא יכה אותה ויאנוס אותה בתוך כתלי הבית הפרטי, באין רואה. העובדה הידועה כי האלימות כלפי האישה נעשית ברוב רובם של המקרים בד' אמות הבית, היינו בתוך קירות הקניין עצמו, היא למעשה שימוש לרעה בזכות הקניין. עניין זה לכשעצמו מצדיק את הרחקת האדם האלים מקניינו.
לסיכום
מציאות חייה הקשים של האישה המוכה מורכבת מהתמודדות עם מטלות רבות שביניהן קשיי פרנסה (חיפוש עבודה או שמירה על מקום עבודה), קשיים כלכליים (כמו פרנסת הילדים, שכן בדרך כלל הגבר האלים הוא גם מתחמק מלקיים את חובת הפרנסה הקיימת לגביו), עול הטיפול בילדים (חינוכם, טיפול בהם והשגחה עליהם), החזקת הבית (ניקיון, קניות, בישול), קשיי בריאות (מחלות, חולשה פיזית ונפשית)… וכל זאת בצל הפחד והאיום המרחפים מעל ראשה – המהווים לחצים נפשיים ומתחים הגובים ירידה ביכולות מנטאליות, נפשיות ופיזיות. בנוסף לכל אלה האישה המוכה צריכה להתמודד עם מאבקים נוספים הכרוכים בזירה הזרה לה כל כך – הלא היא הזירה המשפטית, שאפילו שפתה – [השפה המשפטית] – לא מובנת לה.
בנוסף למגבלות ה"לוגיסטיות" של הגעה לבית המשפט, או לעורך דין, יש לקחת בחשבון גם מגבלות "מנטאליות" שמקורן בחינוך, בתפיסה חברתית, ובתפישת-עולם של פלח רחב מאוכלוסיית הנשים המוכות, על פיהן הנשים המוכות רואות את עצמן כ"אשמות" באלימות המופעלת כלפיהן, שהכאתן היא נורמטיבית, שעליהן לקדש את מוסד המשפחה על פרטיותו ולא לערב את הרשויות בנושאים "פרטיים ובין אישיים" וכי "כביסה מלוכלכת מכבסים בבית".
על-רקע דברים אלה, שקצרה היריעה מלהרחיב בם, אין זה סביר להציב מול זכותה החוקתית לחיות חיים נטולי פחד ואלימות את זכותו הקניינית של הגבר המכה.
המאמר פורסם לראשונה: כאן