החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן
כאשר הכאב פולח את היד כמו זרם חשמלי שנשפך לאורכה של יד ימין, לא הדאגה מושלת בתוכי באותו הרגע, אלא האי יכולת הזו לחשוב בבירור כמו ניצבת ממולי עננה עכרורית של ערפול חושים. דרכה אין אני מסוגלת לראות דבר חוץ מהכאב, הכאב…רק הכאב. ללא בכי, ללא דמעה אפילו לא אחת קטנה ומלוחה. כלום. וואקום מוחלט בגופי ובנשמתי.
הדבר היחיד שמסייע לי יותר מאשר פחות הוא להתכדר בתוך עצמי, היד מונחת על הבטן מפונקת בליטופים ודברי עידוד עד יעבור הזעם, עד השפעתם של כדורי הרגעה, עד שהעננה מתפזרת לה ונעלמת מן האופק שלי, כמה זמן שייקח שעות ואף ימים שלמים. (כאב מתמשך יותר משלושה ימים, תוכלו לקרוא בפוסטים הקודמים שלי).
עם השנים הצלחתי איכשהו לזהות שני סוגים של כאב, ששניהם בוקעים כך, ללא אותות הזהרה. מזג אוויר הפכפך משפיע רבות, פעילות גופנית יתר של היד ואף תחושות כעס, אכזבה וכישלון, אי-וודאות וחוסר-ביטחון. ואחרון חביב בעת כשהכיסים מתנפחים.
כיס מתנפח דורש הרבה מקום כמו היה הוא לקיסר. אבל כולי עור ועצמות והכיס של המרפק לוחץ על העצב היחיד לאורך היד. מכאן והילך מתחילה הטרחה הגדולה. מורכז שיתוק כללית. תחושה של שיכרון מציפה את כול כולי.
בן-רגע גלגל המוח פוסק מלתפקד כמו שעון תקוע באותה השעה, נשחק אט-אט, הנוירון וכלי המחשבה פוסקים את עבודתם ללא השהיה. מערכת החיסונית שלי מתכנסת כמו חיילים צייתנים שמכריזים מלחמה אל הקיסר-המכאיב. הם פוסעים בשיירה אל מקור הנלאה להילחם ולהגן כאחד. זה בעצם מה שמתנהל בתוך אותה הבועה שמתבצרת מסביבי, בו בעת פורץ הכאב.
ולמרות הכול אינני כועסת. למה לי לכעוס על חיים שבחרתי טרם נולדתי. אינני מסוגלת לראות זאת כעונש כפייתי או כעונש בכלל, הרי שסודות השמים הם בלתי חדירים לבת אדם קטנה כמוני, ולא משנה כמה שנים אני סוחבת כך העול הזה.
אינני כועסת יותר על אותם הגברים שברחו בעת שעיניהם נחו על היד. כי זהו, זו אני, ואין מה לעשות. ככה אני בנויה עם המגרעות והטובות שבי, מי שירצה יקבל אותי כך ומי שלא לא נורא.
עם הזמן למדתי שהתדר שאשדר החוצה הוא תדר המחשבה שלי.
מי שירצה להכיר יותר על המחלה, לשאול שאלות או כל דבר אחר – לא להסס.
אספר בחפץ לב.
מי שירצה להכיר יותר על המחלה, לשאול שאלות או כל דבר אחר – לא להסס.
אספר בחפץ לב.
יעל בר שם
יעל יקרה
את מתארת את הכאב בישירות ויחד עם זו בדרך פחיוטית ואמיצה. כשאני קוראת אותך אני שואלת את עצמי איך אפשר כך בכלל וכמה כוחות, כמה.
תחזקנה ידייך יעל.
תודה רבה מיכל. אני מאמינה שבסוף הכול יסתדר לטובה, ואקבל את החיים שלי בחזרה.
איזה כוחות ואיזה בשרון
המשפט האחרון יהיה לי לאור
תודה
מירי היקרה, הצורה היחידה שאוכל "להחזיק מעמד" הוא לחשוב שבסוף הכול יהיה טוב. אני מספרת את מה אני חושבת באמת. תודה רבה על הכול.
יעל. היי חזקה.
תודה רבה שירה.
תאור מיוחד במינו בכתיבה ובתיאור.
איציק, אם הבנתי נכון מדבריך השתפרתי קצת בכתיבה? אשמח לקבל את חוות דעתך בנושא.
יעל היקרה, קטונתי מלחלק ציונים לכותבים. אני מגיב רק לכתוב עצמו, בתגובות פה, כל פוסט בפני עצמו, בלי קשר מי כתב אותו.
הטקסט הזה , בעיני מצוין, מבחינת שפתו ותוכנו.
ולך אישית – שיכאב לך פחות ותמשיכי להיות מודל לחיקוי של כוח.
תודה רבה איציק.
היי יעל
מה שלומך הבוקר, אין לי שאלות, אני איתך, תכתבי , אני מאמינה שזה עוזר, לדבר עם הכאב, לספר, על האידיוט הזה שחושב שיכול לנצח אותך.
פתאום זה בא במילים, ולא רק בראש, את באמת מדברת בכל כך הרבה רוחניות.
מקווה שהיום זה מהימים הטובים, פה נהיה שמש אחרי ימים גשומים, מקווה שגם אצלך,
להתראות, באהבה , טובה
תודה רבה טובה. היום הוא באמת היום הרגוע שלי ולא איפה אני ואיפה הכתיבה.
תודות רב על העידוד ועל האהבה.
שלום יעל, את נקראת כל כך חזקה ועדינה, ובלי כעס, שמייד את גורמת אהבה.
אני בכל זאת כן רוצה לשאול אותך – חיפשתי פשוט בכל הדברים הקודמים שלך, כי לא רציתי לחטט ולעצבן, אבל לא מצאתי שום דבר –
על המחלה הזאת, במה מדובר, וכל מה שאת מסכימה ולא קשה מדי להגיד – פשוט מתוך השתתפות, וכמובן לאחל שתרגישי טוב, כל יום קצת יותר.
רעיה, למחלה קוראים מלפורמציה וסקולרית שבאה מילדה. אכתוב עליה בלוג ואפרט עליה קצת יותר. זה לא קשה בכלל, כי אני חושבת שאת צודקת לא כתבתי עליה בשום מקום.
תודה רבה על המילים היפות שאת כותבת לי.
איך קוראים למחלה?
כשאת כותבת עליה, לי כואב במרפק. לפחות שאדע מה השם.
לבנה, המתוקה. אל תפחדי הכאב במרפק שלך לא שייך בכלל. למחלה קוראים מלפורמציה וסקולרית מלידה, אפרט עליה בבלוג אחר.
תודה רבה על נוכחותך.
וואוו, עם מה שאת מתמודדת.
ניחנת בכשרון רב לתאר את כל זה.
ולוואי שיזדמן לך לנצל את הכשרון לתיאור חדוות גדולות שקורות לך ..
מדהים שאת מצליחה לא לכעוס על החיים,
ואני מסכימה עם הגישה הרוחנית שאנחנו בחרנו בחיים הללו (כלומר שורש נשמתנו) לפני בואנו לכאן.
ואין סיבה שלא תמצאי את הגבר הראוי לך, גם אנשים עם מגבלות עוד יותר קשות (כמו למשל: בטח שמעת על פסקל, האשה הצרפתייה שגרה בישראל שאיבדה את שתי רגליה בתאונת רכבת, והיא חיה עם בן זוג ועם ילדים, והיא גם מאד מאד יפה).
אומרים על אנשים עם מוגבלויות או מחלות קשות, שהם נשמות מהכיתות הגבוהות יותר של התלמידים, הם מתמודדים עם אתגרים קשים יותר מהכלל.
ויש התיאוריה הקבלית שמונגולואידים (תסמונת דאון) הם צדיקים שחזרו לגלגול אחרון בתור שכאלה, בכדי לעשות אך ורק תיקון, ללא קלקול, ובכך להשלים את הגלגולים…
כשאני שומעת על מקרים כאלה, אני מודה אלף פעמים על מה שיש לי.
וגם לך יש המון על מה ….
בברכת בריאות ובריאות ושמחה,
ועוד שאלה: את עובדת עם נשימות ?
(לי זה עוזר בכל מיני כאבים)
רונית דברייך צמררו את גופי.
קודם תודה על המחמאות ועל העידוד. כשקראתי את התגובה שלך הבנתי שעד היום הסתתרתי מאחורי פחדים של גברים, כך היה לי נוח יותר. מגבלה מה שלא תהיה לא אמורה לגרום להפסיק לחיות ולהקים משפחה, צריך רק להאמין בזה עמוק, ונפתחות שערי שמים.
בקשר לנשימות בזמן כאב, אינני חושבת שאני עושה, אך בהחלט יכולה לנסות כל פעם עד שיהפוך למשהו טבעי.
תודה על הרעיון.
ובשבילך, יעלה, הנה הכתבה על פסקל ברקוביץ":
http://www.tam.co.il/9_8_2002/magazin1.htm
סיפור לא קל, אבל נותן המון השראה.
רונית קראתי את הכתבה, פסקל ברקוביץ היא אכן אשת חייל. זו אומנם, כפי שכתבת, כתבה קשה אבל בהחלט היה כדאי לקרוא, הרי שיש המון-המון על מה ללמוד ממנה כולל שמחת החיים שטבועה בה, האופטימיות והשאיפה הגדולה לחיים נורמאליים.
תודה רונית על תשומת ליבך ושהפנית אלי את הכתבה הזו.
כרגיל אצלך, מאוד מרגש. תיאור נוקב ממש וחודר קרביים. שוב אומר לך את מה שבוודאי אמרו רבים: את יש לך אומץ את. להיחשף כך בקטנה ובגדולה.
תודה רבה יעל.
יעל יקרה, האומץ שלך הוא ממש מעורר השראה. כך גם האופטימיות והתקווה. זה נדיר ויפה כל כך.
ומה שעוד מדהים אותי, זה כמה יפה את מצליחה לכתוב על הכאב שמן הסתם אין בו שום דבר יפה, אבל המילים שלך מצליחות ליפות אפילו אותו.
אני מקווה שכבר לא כואב ושאת מרגישה יותר טוב.
תודה רבה אליענה היקרה על המילים היפות שכתבת לי. אני מאושרת לדעת ש"הכאב" מעביר אופטימיות ותקווה, מאושרת שהיא משמשת למשהו טוב לאחרים. רק בשביל זה הכאב אינו גדול כל כך.
כרגע אני מרגישה קצת יותר טוב.
יעל את מאד אמיצה בעייני , בכתיבה ובחשיפה. מאחר ואני בנאדם מאמין אני הולכת לכל מיני שיעורים והרבה פעמים אנחנו מבקשים שהשעור יוקדש לרפואתה השלמה של.. אם תאמרי לי את שם אימך אזכיר אותך מידי פעם. אבל זכותך גם לסרב. זה המעט שמכאן אני יכולה לעשות למענך. כל טוב לך.
אביטל את מקסימה ונהדרת. גם אני דתייה והברכה יכולה בע"ה רק לתת לי כוחות אמונה יותר גדולים.
אשלח לך מייל פרטי.
תודה רבה. אין לי מילים להודות לטוב ליבך.