איציק אביב כותב רומנים וסיפורים
קטן מקוצו של יוד
בצהריים ראתה בטי שבעלה הרצל מת. כשהסירה את הסדין ראתה שאיברו עדיין זקור ונזכרה כמה התאמץ לשווא לחדור אליה אתמול, בליל כלולותיה, ואפילו סבתה, שלחה הבוקר אצבע גרומה לפתחה, חדרה מבעד לתחתוני הבד של נכדתה היתומה, נעצה, לשה וסובבה כמה פעמים עד שפסקה: "עדיין בתולה."
יצאה בטי מביתה אל חנותו של אהרון הצלם וגררה אותו לביתה.
"אדון אהרון, הרצל הבעל שלי מת. אתה חייב לצלם אותו ככה כמו שהוא במיטה, לפני שאני מביאה אותו לקבורות."
עם תמונת בעלה המת, הערום, ואיברו הזקור, שכבה בטי מדי ערב במיטתה בימי השבעה. הרצל השמן, ריח זיעתו עדיין מבעית אותה לפעמים בחלומה, עדיין סמיכותו הקרושה של הרוק הצהוב שהגיר מפיו על עורה, ופתיתי קשקשים משיערו הדליל, מחניקים את נשימתה.
הלכה בטי עם תום ימי השבעה אל אהרון הצלם, וביקשה ממנו עיפרון שניתן יהיה לכתוב בו על התמונה. הקיפה את הנדרש בתמונה בארבעה קווים ואמרה לו: "אדון אהרון, תצלם לי תמונה מתוך התמונה. מה שסימנתי. רק את זה. שייצא קטן, מושלם."
כעבור שלושה ימים חזרה בטי לחנות של אהרון.
"אומנות, בטי, אומנות מה שעשיתי למענך. אלמנה את, מצווה." אמר והראה לה תמונה בגודל הדופן הצרה של קופסת סיגריות ורק זכרותו של הרצל בה. נקי. ברור. לקחה בטי את התמונה, בחנה אותה מקרוב.
"תקטין עוד, אדון אהרון. שייצא זעיר יותר. אתה מסוגל אדון אהרון. שיהיה מושלם."
הפעם, אחרי שאהרון עבד על הקטנת תמונת זכרותו של הרצל, שלושה ימים ושלושה לילות ברצף, הרגיש שקורים בו עצמו דברים מוזרים: גבריותו קטנה והתקשחה כאחד.
ביום הרביעי, שוב באה אליו בטי והם חיכו שהלקוחות יעזבו את החנות. אהרון סגר את החנות, הגיף תריסיה, והראה לה את יצירתו. סיכה עם ראשן. זו התמונה. מושלם. הפעם הכול היה מושלם. התמונה, בטי, אהרון, הקטנות, הקשיות. אכן שליחות הטיל עליו אלוהים וחולל בו תמורה היכן שצריך, כי עבור בטי זה מה שנזקק לו.
חזרה בטי לביתה נשכבה במיטתה טמנה את תמונת זכרותו של הרצל בתוכה.
בלבה ביקשה מאלוהים שיסלח לה על שיודעת היא שסבתה תמות בקרוב מאוד, אחרת, תעיד זו בבתוליה של בטי. עוד חודשים מספר הרי יקשה עליה לעמוד מולה כשבטנה תופחת. לילדה היא תקרא על שמה.
(פורסם בעיר 16.6.07)
איזה דגדגן חמוד… נו, תבוא אצלי בבלוג, שמה יש מגדלי עזריאלי! נשקוקית, גולדי.
הזוי
נכנסת היטב בדמותה ושפתה של בטי.
מקסים(מילה מסוכנת ועם זאת מתאימה לי מאוד כאן)
וואו. במקום לסיים בהקאה כמעט וגרמת לי להקיא בתיאור המנוח הלא הכי אסתטי (איכס!!! בעברית צחה).
מזכיר קצת את דן בניה סרי רק בלי האכזריות.משהו מעורבב של אירוניה וחמלה וקירבה ומרחק – אהבתי.
ואיזה אומץ יש לה – מאיפה הוא בא לה?
מעניין.
אבל חלק דחה אותי יותר מידיי.
(אני אוהבת סיפורים קיטשיים כנראה,
ושונאת הגעלות שיהיו ברמה הגבוהה ביותר שיש).
רעיון חדשני תמונת האיבר המוחדרת ל"שמה".
מה שנקרא, להזדיין עם פתק שכתוב עליו "זין".
🙂
לדעתי, זה לא הפתק, זה אהרון עצמו.
כנגד כל הסיכויים, למה שאישה שפויה תרצה לפנטז על גבר דוחה ומצחין ותתאווה להנציח את מגעו? המספר שלך לא מכיר אישה…
ל (לבנה)
נו, ברור שהיא עשתה את זה עם אהרון הצלם, ורק כדי להרגיע לכאורה את מצפונה, ממש לכאורה, החדירה את תמונת זכרותו של בעלה ממנו סלדה, כאילו בכל זאת זה ממנו. ככה חונכה.
שלא לדבר שאם צריך תהרוג את סבתה שיודעת שהתינוק יהיה לא מבעלה.
והכל בא משנאת בעל דוחה שמשיר קשקשיו עליה. דווקא סלידה של אישה מגבר שכזה אני מבין.
מה לא?
והעיקר שנמשיך לקרוא את הסיפורים אחד של השני. מצדי אני מבטיח.
איציק
נדמה לי שהיא רק מתפללת למותה של הסבתא. אתה חושב שהיא מסוגלת גם להרוג אותה.היא נכנסת לאוירה של יעני שכבה עם בעלה ומפעילה אנרגיות. ככה חשבתי.
המחשבות הן אכן החטא העיקרי של כולנו,
ורובנו לא מממשים ולו גם אחת ממחשבות החטא, בוודאי כמו רצח. אני מניח שגם בטי כך, אבל הבעל הדוחה והמגעיל אותה,
ללא ספק מסוכל לשבש את דעתה.
איציק, הבחירה באהרון סתומה. חסר רמז לזיקה אנושית מוקדמת ביניהם, כדי שנוכל לזרום עם המעשה שלה.
לבנה
זה נכון, אבל לפעמים נקמה בגבר אחד, מביאה למעשה עם השני גם עם השני לא בא מאהבה או מהיכרות עמוקה.
נדמה לי שסקארלט אוהרה בחלף עם הרוח הסכימה לנישואים הראשונים שלה עם אח של מלאני רק בגלל שאשלי שאותו סקארלט אהבה, נישא למלאני, ולא מתוך אהבה.
וחוץ מזה מוקצבות לי עד 400 מלים לסיפורים בעיר, יש לי ארוכים יותר, שם ניתן לפתח יותר.
צמצום זה אחד הקשיים הכי גדולים ומאתגרים בכתיבה. אני משתדל.
לפי התגובות האחרות ברור לי שמתוך 400 המלים שאתה כותב, אתה חייב להשאיר תמיד שתי מלים שיהיו פתח הבנה לפקעת הרמזים.
בפעם הבאה שאלח 800 מלים בלי רמזים.
סיפור על גבר.
נשים תמיד זה פקעת של חידה עבורי.
גברים הן עותר אהבלים כאלו, בלי מורכבות שקשה להבין.
אהה…
אז לא הבנתי כלום.
סורי.
אני לא מבינה רמזים,
אלא אם כן זה בשירה.
:))
זה מצביע עד כמה הסבל משפיע על מוחו של האדם, להפוך אותו לאי-שפוי. להוליך את האדם להמשיך ולפנטז על חיים שחלמו עליהם ולא זכו.
מי יודע, אולי כזה סיפור קיים באמת אצל אחד ממילארדי אנשים שמתגוררים על פני כדור הארץ.
איציק
אחרי שקראתי את ההערה שלך, הבנתי שאני קצת מחוץ למציאות. את הסיפור הבנתי פשוטו כמשמעו. סליחה.
אני חושבת שאני צריכה לאסוף את עצמי ואת הריכוז שלי בחזרה.
איציק, זה הזכיר לי לא במעט את שבע נשותיו של נפתלי סימן טוב.
מחמאה!
בונבון, ניסיתי להיזכר מה זה מזכיר לי, ואז פתאום…. את הסצינה מהספר שלך שערכתי, בה הזקן ההוא, השכן של הגיבורה, שמתחתן עם סבתה, נשאר עם איבר זקור במותו. זה נכון או שאני מבלבלת? והסבתא נשארה עם הגוויה שלו כמה ימים. איזה ראש אתה יש לך, איצקוביץ.
נכון, ואיזה זיכרון יש לך.
מיכאלה??? כמו מיכאל שלי?
כמו "מיכאלה", הסבוניה מ"ויוה".
הסבוניה מויוה? האירי את עיני.
וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!
לא משהו השזדהיתי איתו בכל דרך. רק אולי עם ההתקשות של הצלם שיש בה הגיון שהרי גבר מטבעו רוצה לפזר את זרעו.
מעבר לזה – הדמויות לא התחברו לי למשהו שהייתי רוצה להמשיך ולקרוא עליו.
כתוב לעילא ולעילא, איציק, אבל תכנית – לא כוס התה שלי. (בכל ניקוד).