נקמתו של אליהו הטייח

נקמתו של אליהו הטייח

מדי שנתיים הזעיקה אמא את אליהו הטייח, שגר שתי דירות מתחתינו, לבצע תיקונים בתקרה ובקירות,  ותמיד הוכיחה אותו ואמרה שיתאמץ קצת יותר, כיאה לבעל מקצוע, ושהיא מוכנה לשלם לו כפול ובתנאי שעבודתו תחזיק מעמד ארבע שנים. ולראייה לאיכות אומנותו שאינה משביעה את רצונה, הלכה אתו ברחבי הדירה והכתה במקל של מטאטא בקירות ובתקרה, נעזרת בסולם של אליהו עצמו, כדי לגלות את המקומות הפריכים, המועמדים לפורענות הטחב והריקבון. אליהו, שדמה לשחקן הכדורסל תנחום כהן-מינץ, הלך אחריה ככלב נאמן, כתפיו שחוחות באופן תמידי, מדרך הקבע שלו להתכופף מול פתחים נמוכים, ממלמל פזמון שכילד הכרתי בעל פה, ששום בעל מקצוע לא יוכל לרטיבות הבאה מהים.

אליהו ואשתו ברכה עלו ארצה באמצע שנות השלושים, והיו חברים פעילים במפלגה הקומוניסטית הישראלית. הם  גידלו על ברכי הערכים האלה את שני ילדיהם. ירון בנם היה נער שחור שיער מתולתל ושחור עיניים, גבוה ורזה ושזוף, תלמיד מצטיין, כדורסלן לתפארת, אוהב ילדים, אנשים ובעלי חיים.

קייצים באו והלכו, וסילונות טיח אפורים ודקיקים נשרו. אליהו בא ותיקן, ואמא הלכה אחריו עם מקל של מטאטא ודפקה, מוודאת שאף פיסה רפויה לא תערים עליה. ירון בגר ויפה, ואופיו השתפר ושכלו השתכלל. הוא השתחרר מהצבא בדרגת סגן. בר כוכבא, רבי עקיבא ושמעון בר-יוחאי באיש אחד, ביקש ללמוד רפואה והתקבל. אליהו כבר הכין עצמו לתוכנית הרדיו שתיערך עוד שלושים שנה, בה יסביר איזה חינוך צנוע וראוי קיבל ראש הממשלה, המנוי הטבעי לבנו, לאחר שכיהן כשר הבריאות.

בשנה השניה ללימודיו פגש ירון את בלה, שלמדה רפואה במחזור שלו, הביא אותה הביתה פעמים מספר, ושידר מסר ברור שמדובר באשתו לעתיד. צבע הכסף של שערה התמזג להפליא עם עיניה הירוקות,  אפה המעוגל, פיה המדוד ושדיה הזקופים. אבל נדפה ממנה קרירות ברורה, שנמסכה ברצינות תהומית. היא כמו נחצבה מקרחון בים הצפוני. כולם גמרו עליה את ההלל, ורק אצלי, נער בן שתים עשרה, התמים עדיין מנשים, קיננה התחושה שמשהו רע נמזג בקשר הנרקם בין האליל שלי והרופאה שבדרך.

ואז באה המתיחות שלפני מלחמת ששת הימים וירון גוייס. בחנייה לילית של גדוד הלוחמים שבו שימש מפקד מחלקה, ממתין כמו כולם, חושש ומקווה, צלצל  לבלה וביקש שתינשא לו אחרי המלחמה.

עודף ההתרגשות וההעייפות הנובעת מהציפייה הטעונה גרמו לרשלנות ולתאונה, אמרה השמועה. אחר כך נלחש שירון השתעשע בפזיזות באקדח ששאל ממפקד הגדוד, כשביקש לערוך מטווח כדי להפיג את המתח, או לספק שאיפת ילדות ישנה ולחקות את ג"ון ויין, ואז נפלט כדור שחרץ את גורלו. בבוקר שלפני ההלוויה כבר ידעו כולם שירון התאבד, ורק המלחמה וההמולה שלאחריה השכיחו מכולם את ירון ואת האהבה הנכזבת, שהלשונות תלו בה את קולר מעשהו הנמהר.

אליהו הסתגר בבית, שתק ונבל כמת חי. ברכה אילצה אותו להקשיב למומחית שמחלקת השיקום העמידה לרשותם. המומחית באה לביתם ואמרה שממה שהיא למדה על ירון, הוא ידע בעשרים וארבע שנות חייו, שמחה, הנאה, אהבה והצלחה במינון כה גבוה, שרוב האנשים לא מגיעים למחצית ממנה בשמונים שנות חיים. אם אליהו יסתכל על חייו ועל מותו של ירון מנקודת מבט זו, אמרה, יתכן וימצא מעט נחמה.

ואז נכנס בו דיבוק. אליהו החליט שעליו למצוא את מי שחרץ בקיע בחיים המתומצתים והטהורים של בנו, ולנקום בהם על פשעי העבר שבשעתם נראו חסרי משמעות. איתור הפושעים הפיח באליהו רוח חיים, והוא קם מרבצו מתנער מהשכול ששיתק אותו.

הראשון נגדו יצא אליהו במסע נקמה היה השכן שקילל פעם את ירון ושפך עליו מים בגלל ששיחק בכדור מתחת לחלון דירתו. אליהו התלונן במשטרה על השכן שהכפיש את כבודו של בנו, חלל צה"ל. התייצב סמל  במדים אצל השכן לחקור את פרטי התלונה, והאחרון לא הבין מה רוצים ממנו. זימנו את אליהו שיחזור על עדותו, וברכה הלכה אתו לראות במה מדובר. אליהו אמר שהנבזה קילל את בנו ושפך עליו מים, והשכן הנדהם הבין שהוא עד להתפרצות שיגעון, וכך הבינה גם ברכה. הם לקחו את השוטר הצידה והסבירו לו, והשוטר  בעצתם אמר לאליהו שיטפל בתלונתו במלוא החומרה הנדרשת. ברכה אחזה את בעלה חדור תחושת סיפוק בזרועו, והוליכה אותו הביתה.

ברכה חשדה שתופעת השכן אינה יחידה, וכשבעלה ישן ניגשה לשולחנו, חיטטה בניירותיו ועברה על השמות ועל ההערות ליד כל שם, המסבירות במה חטאו. למחרת בבוקר טלפנה מהבית שלנו למי שעתידים לקבל מכתב אישום תמוה על עוול שיתקשו לרדת לפשרו, ועם כולם הגיעה להסכמה כיצד לנהוג. כולם ענו לאליהו במכתב מפורט שבו הודו והיכו על חטא. כצעד ראשון בריצוי עונשם הבטיחו לטעת עץ לזכרו של ירון.

אליהו חזר והתכנס מסוגף בקליפתו, עד דעיכתו הסופית, והוא נפטר פחות משנתיים לאחר שירון נקבר.

(פורסם ב-עיר, ירושלים, 21.6.06)