פתאום אהיה פיתום

אבא, אתה זוכר שלפני שבוע לקחת אותי להופעה שהיה שם מישהו שהחזיק בובה משונה כזו. היא כל הזמן עשתה תנועות מעצבנות עם הראש, והיה לה חיוך אידיוטי שלא משתנה.

הוא היה מדבר אליה והיא הייתה עונה לו בלי לפתוח את הפה בגלל שהיא בובה.

לא הבנתי מאיפה יוצא לה הקול.

אחר כך הלכנו הביתה ואתה הסברת לי שמי שדיבר כל הזמן היה רק האיש והבובה היא סתם. רק שנחשוב שהיא מדברת.

אמרת לי כמה פעמים שהאיש דיבר מהבטן, ומי שמדבר מהבטן קוראים לו פיתום.

לא פתאום, כמו פתאום קנית לי מתנה, אלא פיתום. האמת שאני כותב הרבה פעמים פיתום ומתכוון לפתאום. עכשיו, בזכות מה שהסברת לי, אני מקפיד.

אז מה שאני רוצה להגיד לך אבא שאתמול באה לי מחשבה משהו שיגעון.

אני אלמד להיות פיתום. בלי בובה. למה אני רוצה להיות אחד כזה?

כדי לשגע את המורים. בייחוד את חדווה המחנכת.

אני אשב בכיתה ואקשיב, כאילו ברצינות, למורה ופתאום אהיה פיתום.

אני אומר מהבטן: חדווה, את מדברת שטויות. היא לא תדע מי זה.
כרגיל היא תצעק על אלעד. אלעד יגיד כרגיל: אבל המורה זה לא אני.

אז אני שוב פתאום אהיה פיתום.

עוד הפעם אני אומר מהבטן: המורה זה לא אלעד. למה את כזו מטומטמת?

כולם יצחקו ויצעקו והמורה לא תדע מה הולך איתה.

מדי פעם, פתאום עוד פעם אהיה פיתום.

עוד פעם אני אומר מהבטן למורה מה שאני כותב עליה ביומן.

אני גם חושד בך, אבא, שאתה שוב מציץ לי ביומן. יש לי הוכחות.

אמא כבר צעקה עליך שזה פוגע בנשמה של הילד שמציצים לו בסודות הכי כמוסים שלו.

לא אספר לה, אבל תבטיח לי שתשלח אותי ללמוד להיות פיתום.

אבא אתה משגע אותי. מצד אחד אתה מת מצחוק ממה שאני עכשיו מספר לך, מצד שני אתה אומר לי שזה לא חינוכי.

מהבטן, אבא, מהבטן. כל מה שיוצא מהבטן חייב להיות חינוכי?

(פורסם גם ב-עיר , מהוצאת שוקן הארץ)