עולם בתוך עולם / לפרויקט אבא

עולם בתוך עולם / לפרויקט אבא

 

אני משתדל לבוא לכאן כל יום. קצת אחרי שמונה אני עוזב ונוסע הביתה. אמא באה בבוקר ועוזבת את ההוספיס בארבע וחצי.  ביום חמישי, אני מבקש ממנה שתישאר מאוחר יותר, זה היום בו אני ועפרה שוכבים. אבא הוא נושא השיחה העיקרי בינינו בחדר במלון. מאז חלה אבא שבחנותו עפרה עובדת כבר ארבע עשרה שנים, היא כמעט ואינה מזכירה את בעלה לשעבר וכמה הוא גומר מהר, ואת הזונה הזקנה שאיתה הוא התחתן.

ראשית מאי. נעים בחוץ. גם היום, כמו ברוב הימים הקודמים, ניתן להוציא את המיטה המתגלגלת אל מחוץ לביתן. בחדר הסמוך, צמוד אביה של דליה לאשתו. דליה יצאה לנוח בחוץ. אביה הפך אותי לאיש סודו. גם עם אמא הוא מדבר. לפני שאמא עוזבת את אבא, היא מפקידה בידיו, עבורי, נייר שבו רשמה מה קרה בשעות שביקרה אצלו. יש לו חושים חדים לאבא של דליה. כשדליה בחוץ, עם מר חן, כפי שקורא לאבנר אביה של דליה,  הוא שולח אותי אחריה. לא במישרין, אבל כוונתו ברורה לי. אולי תצא עם אביך להתאוורר בחוץ, אומר לי אביה של דליה, אני אעזור לך עם המיטה.

אמא של דליה סובלת מסרטן במעיים. אחרי הניתוח חיברו לה שקית צדית לשם היא פולטת את צואתה. כעבור כמה חודשים, התברר שהניתוח בא באיחור והגרורות כבר התפשטו. דליה הנדסאית תעשיה וניהול ועוזרת לבעלה, עורך הדין, בניהול משרדו.

לפני שבועיים, אחרי שהתפנתה המיטה מול אמא של דליה, השכיבו בה חולה בסרטן ריאות. משפחת המשוגעים מחולון, כך אבא של דליה קרא להם. להערכתי, החולה שקל פחות מארבעים קילו. רוב הזמן היה  מחובר לבלון חמצן שהיה כבד ממנו. גדודים של קרובים נהרו אליו ביום ובלילה. ליד מיטתו התפתחו שיחות על כל נושא בעולם, וויכוחים בקולות רמים שנשמעו בכל רחבי ההוספיס. אמא של דליה התקשתה לישון. כל רצונה היה לישון עד שתמות. בעלה ניסה לפנות אליהם בלשונו המנומסת כדי שידברו בשקט, כמו שנהוג במקום כזה, והם הבטיחו לו לא לצעוק והתנצלו, אבל החזיקו מעמד רגעים ספורים.

הבת של החולה נהגה להתגנב  לחדר של אבא, לשבת על אחד משני הכסאות מול מיטתו, לאכול ולדבר, ותוך כדי לעיסה לספר לי כל מה שקורה לה בחיים וגם, תוך כדי, לצפות בטלוויזיה ולא להחמיץ מלה בתוכניות שאהובות עליה. הדבר העיקרי שנחרת בזיכרוני מסיפוריה הוא שהם משפחה של מסתכסכים. זה היה הביטוי שלה. כולם מסתכסכים עם כולם. מצד שני, כל הזמן המשפחה ביחד, לא עוזבים אף פעם אחד את השני. פלא שהם מסתכסכים. היו לה גם כמה סיפורים שהצחיקו אותי הקשורים בהסתכסכויות הפרטיות שלה. בצבא  ישבה בכלא כי דקרה את המפקדת שלה עם מסרגה בתחת, אחרי שזו העירה לה שלא סורגים בצבא. אחרי הצבא היא עבדה במודיעין אגד. אחת שאלה אותי, סיפרה לי, איך מגיעים לבנימינה, אם היא צריכה לשלם על הכלב שלה, ואם היא יכולה להאכיל אותו באוטובוס. אמרתי לה  שתלך לעבוד על מישהו אחר. היא צעקה עלי, אז אמרתי לה שתלך להזדיין היא והכלב שלה. היא התלוננה עלי,  ועוד כמה התלוננו עלי ופיטרו אותי. מאז אני לא עובדת.

שלושה ימים מהיום שמשפחת המסתכסכים פלשה להוספיס, באתי לבקר את אבא וראיתי שהמיטה של אמא של דליה ריקה. הייתי בטוח שהנה נגאלה האישה הזו. להפתעתי, כעבור זמן קצר נכנס בעלה  לחדרי, חביב ונמרץ כדרכו, בירך אותי לשלום ואמר לי שהם עברו לחדר אחר, אחרי מה שקרה בלילה הקודם. בפרוטרוט ובתנועות ידיים וגוף, סיפר לי, כי אתמול, כשעה לאחר שהלכתי, היו כאן מחבורת המשוגעים מחולון, האמא, הבת ובן שבא עם אשתו ואחיה של אשתו. הבת ביקשה מאמה כסף וזו אמרה שהשבוע היא כבר נתנה לה מספיק, והגיע הזמן שהבת תתחיל לעבוד. הבת התעקשה והאם המשיכה  בסירובה.  התחילו צעקות מול מיטתו של האב המחובר לבלון חמצן, שניסה לרמוז להם בנענועי ראש שיפסיקו. הבת תפסה לאמה בשיער, משכה אותו בכוח ואחיה ניסה להפריד. הבת צעקה עליו שגם הוא יכול לתת לה כסף, ואשתו אמרה, שלא תעיז לתת לה כסף, שתלמד לעבוד, ואז פנתה אליה הבת ואמרה לה,  את תסתמי יה מזדיינת, ואחיה של הגיסה של הבת, צעק עליה, שלא תעיזי לדבר ככה אל אחותי, והיא אמרה, אני אדבר איך שאני רוצה. אחיה ניסה להרגיע אותה אבל היא לא נרגעה והמשיכה להשתולל, ואחיה הוציא אותה בכוח החוצה כשגיסו עוזר לו. הבת נגררה מהחדר עד למכונית של האח והמשיכה לקלל בקולי קולות את כולם.

למחרת חזרה אמא של דליה לחדר הסמוך לחדרו של אבא. המיטה מולה התפנתה. האב, חולה סרטן הריאות, מת.

יצאתי עם המיטה של אבא החוצה ונעצרתי בסמוך לכיסא הגלגלים של הבת של אבנר. התיישבתי על כיסא כשגבי מופנה כלפי צדודית כיסא הגלגלים. כרגיל, סיפרתי לאבא מה קורה אצלנו. ככל שהימים עברו כאן, הוא נעשה הוזה ומבולבל יותר. בשלב מסוים הבנתי שהוא חוזר לילדותו כשברח עם משפחתו מהגרמנים, מפולין לרוסיה. פעם אחת נחרד, אחז בידי כמבקש עזרה ומלמל, הם רודפים אחרי. צריך לברוח. אני צריך לדאוג למשפחה שלי. ואני אמרתי לו, כן אבא.  מיום ליום קולו נחלש עד שכמעט לא דיבר. כאשר הבחנתי שהוא מתאמץ לומר לי משהו, הייתי מקרב את אוזני לפיו ומקשיב.

היה לאבא גם דחף להתפשט. האחות אמרה לי שזו תופעה ידועה אצל חולי סרטן הלבלב. כל מה שלבש היה הפיג"מה הכחולה של בית החולים שהיתה גדולה על מידותיו שהצטמצמו מיום ליום. תחתונים לא היו לו בגלל הקטטר. המחלה הגיעה לשלב שמערכת ההשתנה הפסיקה לתפקד אצלו. הוא ניסה להוריד מעצמו את חולצת הפיג"מה ולנער מעליו את מכנסי הפיג"מה, ואני בהתחלה מנעתי ממנו לעשות כן. בייחוד כשהייתי אתו בחוץ הקפדתי שלא יתפשט. אבל הוא היה כה חלש, שבכוחות עצמו הוא לא הצליח להוריד מעצמו את החולצה והמכנסיים, והם רק תעתעו בו כשהיה מסתבך בהם. בהמשך, כשהיינו בחדר עזרתי לו להתפשט. נהגתי לשים את היד על בטנו והרגשתי בבירור, דרך העור המתוח, גושים. איבר המין שלו היה היחיד שלא הצטמק ובלט מול גופו הכחוש.  מה אני יודע על מנהגיו בשעות הספורות שלא הקדיש לנו.

מהפעמים הקודמות שישבתי ליד אבנר ודליה, למדתי מדבריו שזו בתו החולה והיא בת עשרים ושתיים. היא נראית עכשיו בת ארבע עשרה. ילדה רזה, קירחת, חיוורת, יושבת על כיסא הגלגלים, קשורה באפוד לכיסא כדי שלא תיפול. היא שקטה כל הזמן, שומעת מה שאביה מספר לה על אחיה שבצבא ומביטה קדימה במבט חלול. אין כמעט איזור בגופה  שהגרורות לא הגיעו אליו. יש לה, לדברי הרופאים, מכסימום עוד חודשיים. ההתחלה היתה בשחלות וברחם. כמו אצל אמה שמתה לפני שמונה שנים מאותו דבר בדיוק. כך סיפר אבנר לדליה.

אבנר בן ארבעים ושמונה ודליה בת עשרים וארבע, הם ציינו שמחים את הפער המיוחד ביניהם. הוא גר קרוב, בתל-השומר, בבית פרטי. דליה גרה בכפר-סבא. יש לה תינוקת בת שנה וחצי, שחמותה, בעזרת מטפלת, שומרות עליה בימים אלו. בעלה, ככל שהוא מבין את המצב ומנסה להתחשב, כועס עליה. הוא אמר לי, סיפרה לאבנר בקול מרוסק, שהוא רוצה אותי יותר בבית, שיש לי בת, שאני צריכה גם לעזור לו במשרד, ושלא אשכח שגם לו יש צרכים. לא איכפת לי אם הוא צודק. אמא שלי צריכה אותי פה, בעיקר בשעות הערב. אלו השעות הכי קשות שלה. עד שאני חוזרת הביתה זה כבר עשר וחצי, לפעמים אחת עשרה, ואני מתה מעייפות, אין לי כוח לשום דבר. 

לפעמים אני קם כדי לחלץ אברים, ואז אני מסתובב ורואה אותם מקרוב. ממה ששמעתי עד היום הסקתי שאבנר הוא איש המוסד לשעבר. יש לו עיניים אפורות בהירות, מוגנות במשקפי קרן שמדגישות את המראה הסמכותי שלו. הוא מדבר בשקט ולכל מילה יקצוב את המשך הראוי לה. הבעת פניו, צבע הכסף בשערו והמפרצים בצדי ראשו, רומזים על איש חזק שידע הרבה בחייו.

דליה מגלה לאבנר שבלבה היא מתפללת שהכל ייגמר. אם זה יימשך עוד כמה שבועות, אני אגמר, אמרה, הנישואים שלי ייגמרו. כבר עכשיו נגרם נזק שאיני יודעת אם ניתן לתקנו.

אבנר מנחם אותה. אחרי שהכל ייגמר הוא יאהב אותך כמו פעם. אפילו יותר. היא מצטחקת במרירות. הוא יאהב אותי?  זאת הבעיה אתה חושב?  אתה לא מבין שמשהו נקרע  בי בגלל האטימות שלו? עכשיו אני חוזרת הביתה, מתקלחת, ומיד נרדמת. לא רק בגלל שאני עייפה. אני לא סובלת שהוא נוגע בי. אחרי שהחלו התלונות שלו נתקפתי בכזו דחייה ממנו, שאתה לא מתאר לך. תגיד, מה הוא חושב לעצמו, שאמא שלי תירקב פה בלעדיי? הרי ברור שמדובר במשהו בין שבוע לשלושה. מישהו מחלים פה בהוספיס? הרי בכל יום שאנחנו באים מתברר שמישהו שהכרנו כבר מת.

והוא, בקולו השלו, העמוק והמשרה ביטחון, קולו של מי שהתנסה כמעט בכל חוץ מאשר בבת צעירה הגוועת לידו, אומר, כן, החרא הזה הורס את הכל. הרג את אשתי ועכשיו את הילדה.

הוא מספר לה על מסעותיו מעבר לים. היא מקשיבה מוקסמת לגבר, איש העולם, שכובש עכשיו את ייסוריו ומצליח בשארית כוחותיו שלא להישבר.

אבנר אמר לה, אני מבין שאמא שלך אינה מתלוננת על כאבים. דליה השיבה, אני מקווה שנותנים לה מספיק תרופות לשכוך כאבים, וכהמשך לדבריו אמרה, הבת שלך מאוד שקטה, אינה מוציאה אנחה אפילו.

הוא שתק כמה שניות עד שאמר, אני דואג לזה. היא נתנה בו מבט חוקר.

אני נותן לה סם. קוקאין.

היא שתקה המומה, והוא המשיך.

בשירות הייתה לנו גישה לסמים. חלק מהתמורה שנתנו למי שרצינו ממנו טובות. את יודעת מה זה עושה לבן אדם. מטמטם אותו. גורם לו לרחף. אחד החברים שלי שעדיין משרת, הציע לי לתת לה סם. אם היא הולכת למות בוודאות, תן לה להתמסטל כמה שיותר, אמר לי. קיבלתי ממנו חומר טוב והתחלתי לתת לה להריח. זה עשה לה טוב. עכשיו הבעיה שאין לה כבר כוח כדי  לשאוף לנחיריים את החומר. אז אני דוחף לה אותו עם מקלות שמנקים אוזניים ולפעמים שם לה גם מעט חומר בפה. אין לי ייסורי מצפון. תראי את המבט שלה. היא בעולם אחר. הכי חשוב לי זה לגרום לה שלא תחשוב על מה שיש לה ולכך הקוקאין הוא אמצעי טוב. פה אמנם נותנים לכולם מורפיום, אבל זה טוב רק לכאבים לא לנשמה.

והאחיות לא יודעות?  אפשר להסתיר דבר כזה?  הרופא שבודק אותה לא מגלה? תמהה.

אולי כן, ענה לה.  אני לא יודע. ואם כן אז מה?  לדעתי גם הם יסכימו שזה הפתרון הטוב ביותר פה לחולים. אם זה היה תלוי בי אני הייתי נותן סמים כאלו לכל המטופלים. מה הם יפסידו בדיוק?

רעיון מעניין,  מלמלה.

היום אבנר מסביר לדליה היכן הוא גר. חמש דקות נסיעה מכאן. אני לבד בבית הגדול. שלושה מפלסים, שבעה חדרים ועוד מרתף ענק. רק אני. אשתי בקבר, הבת פה והבן בצבא.

אני אבוא אליך בעשר וחצי, היא אומרת, ונראה כאילו לא עכשיו גמלה בה ההחלטה.

מה תגידי בבית? הוא שואל.

היום אחזור הביתה לא לפני אחת בלילה. מה יש? אם בעלי מתלונן, אז לפחות שתהיה לו סיבה. 

דליה, הוא אומר לה בקולו הרציני, אחת הסיבות שנשבתה בקסמיו.

מה אבנר?  היא מבטאת את שמו כמו דיברה לאהוב.

את מבינה מה את עושה?

אתה לא רוצה שאבוא?

בוודאי שאני רוצה.

אז אני באה.

את מודעת למה שקורה בינינו?  שינה את נוסח שאלתו הקודמת.

התאהבתי בך.

זה מסוכן, דליה. מצחיק שאני אכנה משהו מסוכן. ולא שאני פוחד מבעלך. אני פוחד שאת תיכנסי למערבולת שלא תוכלי לצאת ממנה.

אני מתה להיכנס למערבולת אתך, ענתה כמו ילדה מאוהבת.

אז בעשר וחצי אצלי, סיכם.

התלבטתי אם לספר לאבא של דליה ודחיתי את ההחלטה.

אמא של דליה מתה ביום רביעי. כשבאתי לביקור הבנתי מההתקהלות בחדר שהיא מתה שעות ספורות קודם. כולם עמדו ליד מיטתה. האבא, דליה, אחיה הצעיר אותו ראיתי קודם רק פעם אחת, ובעלה של דליה. לא התקרבתי אליהם. הבטתי באביה של דליה ומבטינו הצטלבו. הוא הניד בראשו כמו אומר, זהו, נגמר. אחר כך הוא ניגש אלי ולחצנו ידיים ונפרדנו.

אחרי שהם הלכו חזרתי לחדר של אבא, ושמתי לב שהמיטה השנייה בחדר שלו ריקה. ביום הקודם עוד שכב בה גבר שהיה לו סרטן בבלוטות הלימפה. התיישבתי ליד אבא, ואחרי שוידאתי שאף אחד אינו מקשיב דיברתי אליו.

די אבא. ניצחת את כולם. נשארת אחרון. חוץ מהבת של אבנר, את כולם כבר קברת. אני תמיד אזכור אותך כאבא שאם הייתי נולד עוד פעם, רק אותו ארצה שוב כאבא, אבל שזה לא יהיה בגלל המגע של הגושים בבטן שלך בכף היד שלי, שממש נעים לי. באמת.  

בשבת בצהריים קיבלתי טלפון מאמא שאבא נפטר. נסעתי לבית החולים ואשתי הצטרפה אלי. כשהגענו גם עפרה היתה שם. אמא הודיעה לה.

נכנסתי ראשון לחדרו. אבא שכב על גבו, פיו מעט פעור, נראה כמו שהשארתי אותו ביום חמישי, רק חיוור יותר. נגעתי בו בפנים ובבטן ובקרסוליים ובפרקי הידיים. עניין אותי לבחון אדם מת. אחר כך התיישבתי לידו והמשכתי להביט בו. חשתי שאני זר פה, נגמרו לי המכרים ויצאתי מחדרו.

מכיוון שעפרה פחדה להיות לבד עם המת, התנדבה אשתי להיכנס איתה. אני המתנתי להן מחוץ לחדרו. לא שאלתי את עפרה איך היתה השהות מול מיטתו של אבא המת, בצוותא עם אשתי.

אם אשתי לא היתה באה אתי לבית החולים, הייתי קופץ עם עפרה לבית מלון לשכב איתה. אחר כך עפרה התקשרה ושאלה אם אני צריך עזרה. בערב, קודם שנסעתי למשרדי חברת קדישא, באתי אליה והיא פתחה לי רחוצה ומבושמת, הילדים שלה היו בבית. תכירו את הבן של הבוס של אמא, והם בקושי הפנו לעברי מבט. לפני שהלכתי היא שאלה, מה יהיה עכשיו? בקשר למה? שאלתי.  בקשר לעסק של אביך ואתי.

יהיה בסדר, אמרתי. היא חייכה אלי ואמרה, חבל שאין לי עכשיו סידור לילדים.

במשרדי חברת קדישא  חיכיתי שעה וחצי עד שהגיע התור שלי. הפקיד שאל אותי אם אני רוצה לקנות כבר עכשיו חלקת קבר צמודה לאשתו של הנפטר. רציתי לשקר ולומר לו שהנפטר היה רווק ואהב גברים, אבל הסתפקתי בלומר את האמת שאני צריך להתייעץ עם אמא כי מדובר בהרבה כסף. חזרתי הביתה כמעט בחצות. אשתי שאלה למה לקח לי כל כך הרבה זמן. רציתי שוב לשקר ולומר לה ששכבתי עם עפרה וזה לוקח את הזמן שלו, אבל הסתפקתי בלומר את האמת, שחיכיתי זמן רב במשרדי חברת קדישא.

למחרת אבא נקבר. נשאתי הספד קצר. סיכמתי את דברי בכך שבזכותו כולנו הגענו למה שהגענו. כשאמרתי קדיש חשבתי לעצמי איזה ביטוי מטומטם זה.

שנה אחרי שאבא מת, ואני כבר מעל ארבעים, התחלתי לכתוב. קודם רק קראתי. אני מתגעגע אליו.