איציק אביב כותב רומנים וסיפורים
איוב (לפרויקט אבא)
קצינת כוח אדם הודיעה לי שאני נציג חיל הקשר באזכרה שנתית לחלל מהחיל. קיבלתי הנחיות שעליי להגיע לבית הקברות בקריית שאול, מספר הגוש והחלקה, לקברו של שאול רויטמן שנפל במלחמת יום הכיפורים. עשרים ושלוש שנים עברו מאז. כשהגעתי הם כבר היום שם: האבא של החלל ונציג הרבנות הצבאית שערך את האזכרה באופן ענייני ומסודר. נותרתי רק עם האב, מחכה שיתפנה משם. "אתה תיקח אותי לרמת-גן," שאל-קבע. הוא נשען על מקל הליכה, גבר מלא, מגלח לגמרי את מה שנותר משערו, פיו ואפו בשרניים ועיניו חומות. איך יכולתי לסרב. בדרך למכונית התעניינתי כיצד זה קצין בחיל הקשר נפל במלחמה, והוא הסביר לי כי בדיוק כשפרצה המלחמה, שאול היה בבה"ד 1, ובגלל הפאניקה שאחזה את הצבא, גייסו גם את הפלוגה שלו לקו הקדמי בגזרת הלחימה בסיני, למרות שלא עברו הכשרה של לוחמי חי"ר.
במהלך הנסיעה הוא סיפר לי שעלה לבדו כפליט שואה מפולין, פה פגש באשתו, לצערם לא נולדו להם עוד ילדים מלבד שאול. אשתו נפטרה כמה שנים אחרי ששאול נפל. הוא גם פירט על עבודתו במשך עשרות שנים במנהל הרכש במשרד הביטחון. עכשיו הוא מבלה את ימיו בים, בבתי קפה, ובמשחקי שח עם אנשים בגילו.
לא יכולתי גם לסרב לבקשתו לעלות אליו לקפה ועוגה. קיוויתי רק שלא ייאלץ אותי להתבונן באלבומי תמונות, והוא כמו קרא את מחשבותיי.
"בן כמה אתה?" שאל תוך שהוא מגיש לי את הקפה והעוגה.
"ארבעים."
"כמו ששאול היה צריך להיות היום."
שתקתי.
"חסר לי לדבר עם איש כמוך. אתה מבין בגיל של שאול, אם היה חי."
המשכתי לשתוק.
"שלא תחשוב שאני רוצה לאמץ אותך או משהו כזה. אני לא משוגע עד כדי כך. אבל אני רוצה לדבר עם גבר בגיל של שאול אם היה חי. שיתייעץ אתי, שיריב אתי, אתה יודע כמו שאתה מדבר עם אבא שלך. זה חסר לי."
"אפשר שאדבר אתך, אבל בטלפון?" שאלתי.
"כן. בהחלט," שמח. "פעם בשבוע. אני לא רוצה להעיק. תתקשר אליי, תספר לי על הבעיות שלך, אני אייעץ לך מהניסיון של זקן, אתה לא תסכים, נתווכח קצת. עשר דקות בשבוע. מכסימום."
הוא רשם את מספר הטלפון על נייר והגיש לי. מעל המספר היה רשום: איוב רויטמן. "איוב?" התפלאתי.
"בעבודה, אחרי שגם אשתי נפטרה, התחילו מתלחששים שאני כמו איוב. אחרי ששמעתי זאת כמה פעמים, אמרתי להם שהם יכולים לקרוא לי כך בגלוי. השם מוצא חן בעיניי. יותר מפנחס שזה השם שלי. יותר מעשרים שנה כולם קוראים לי בכל מקום איוב, וכך אני גם מציג את עצמי."
פורסם גם ב-עיר ירושלים.
בניגוד לשאר הסיפורים שלי פה, שכולם היו מדמיוני הקודח, במקרה הזה אכן הייתי הקצין שייצג את החיל באזכרה, תורנות כזו, וכן הלאה.
זה סיפור יפה כי הוא דווקא אמיתי. כואב נורא על האיש המסכן שאיבד את כל יקריו, ואיזה אדם חזק שבכל זאת המשיך את פעילות חיו, במיטב יכולתו כמובן.
האם המשכת להיות איתו בקשר?
זה רגיש ועצוב . גם בהקשר של מה קרה הלאה..האם אכן התוכחתם וזה גרם לו עונג ?
מאחלת לו שינוחם.
הכי קשה לכתוב על מה שקרה באמת כי אלו הדברים שלא יאומנו מבחינת הכאב שהם נושאים.
"איוב" מכיל את המילה "אב" ושתי אותיות בסיס חיוניות שמצטרפות לצעקה איומה.
היי איציק
זה כתוב כל כך קולח, דוקא אמת, קשה לכתוב כי אתה יודע הכל, וקשה להנשים את הפרטים, קראתי, ליבי נצבט, המבט שלך על האבא אנושי, וגם אם אמביולנטיות- אולי זה מעצים את הספור
מה לומר האיוב הזה גבר אמיתי, אל תשכח בסוף איוב זכה לנחת.
להתראות טובה
געגוע של אב לבן – "לדבר עם גבר"; הוא לא משוגע, הוא איוב. כתוב ביישירות ובפשטות, וכמה שלא פשוט.
במובי דיק נדמה לי יש איוב אבל לא כזה. עמישראל שלם ומשלם את מחיר החלום.
אם הכל אמת האמנם שרדת שיחות טלפון כאלה? היום ילדים בני ארבעים לא תמיד עושים זאת עם הוריהם האמיתיים.
זו האמת של החיים בארץ הזאת. אנשים נשארים ללא יקירם, בנם. שלא כדרך הטבע האב אומר קדיש על בנו, שנשאר צעיר לעולם. אפשר להבין את הרצון של האב לנהל שיחות עם מי שאילו בנו היה בחיים היה בגילו. אם היו שיחות כאלה, הן בודאי היו קשות לך.
הסיפור כתוב ברגישות רבה.
מרגש.
מאחר והסיפור מוכר לי, או שסיפרת לי אותו, או שהוא נמצא כאנקדוטה בספר שיצא בידיעות, ייתכן? נורא מוכר לי.
סיפרתי לך. בספר עם בתיה האלג"יראית בידיעות הוא לא היה.
תודה לכל המגיבים, ומה היה בהמשך?
התקשרתי פעם, הוא רצה שאבוא אליו,
באתי עוד פעם, קפה עוגה , הוא רצה לשוחח סתם ככה, מטבע הדברים זה דעך,
כ-7 חודשים אחרי ההזכרה ההיא בבית הקברות, נמסר לי כשצלצלתי שהוא נפטר.
כבן 80, מה שאומר שגם את בנו יחידו הוליד בגיל מאוחר יחסית. כל הדור ההוא של פליטי שואה והפגעים שלא עזבו אותם גן בהמשך, זה משהו שלא נתפס, עד שלא מכירים זאת מקרוב.
אוהבת את האיפוק בקול המספר. אתה יודע שלא צריך להדגיש ו"לעטר" חמרים חזקים כל כך.
וזה עובד.
סגנון נקי ופשוט, כמו נוף פתוח בלי הרבה תווים, שבתוכו הספור יכול להדהד.
סיפור מצמרר.
ונדמה לי שזה סיפור שלך שהכי אהבתי עד כה.
הוא חופן בתוכו מלא רגש, ודווקא על ידי דיאלוגים לא משתפכים,
ומטפל בנושא קשה בחברה הישראלית.
אהבתי את הרעיון של האב-השכול שפשוט חפץ בחבר א]ילו טלפונים ל 10 דקות בשבוע שיחה שהיא אפילו מעין ויכוח בחיבה.
בקשה צנועה וכל כך אנושית …
עצוב ויפה.