להדיח את פריש

להדיח את פריש

 

סתיו 1977: כל צוערי כיתה 1 במחלקה 2 בבה"ד 1, וגם מפקדה, רצו שפריש יודח. אלא שלצער כולם פריש לא נכשל באף בחינה תיאורטית או מעשית ולא פישל בשום דבר אחר.

הצורה שלו מעצבנת. הוא גבוה ומסתכל עלינו תמיד מלמעלה, קצת שמן, כמו גביר בראשית דרכו, מרכיב משקפי שמש יקרים, שאבא שלו הביא לו מאמריקה. הוא אומר שאבא שלו קברניט באל-על, אבל אף אחד לא מאמין לו, או לא רוצה להאמין לו.

הפנים שלו עגולים, מלאים ואדומים, ויש לו אף בולבוסי עם חטטים בנחיר הימני. והוא גם סוציומאט. אבא של הסוציומאטים. תמיד שצריך לנקות שירותים הוא מוציא פטור רפואי. יש לו מין סעיף רפואי סודי שאף אחד לא יודע מהו ובעזרתו הוא מקבל מהמרפאה פטורים מעבודות מלוכלכות. השמועות אומרות שהוא נותן שוחד לחובש, לרופא, לכל מי שצריך. טוב, אולי לא ממש כסף, אבל מתנות בוודאי שכן. מאלו שאבא שלו, הכאילו קברניט, מביא לו מחוץ לארץ.

למה לא כיסחנו אותו בשאלון הסוציומטרי? כי דווקא במחזור שלנו הוא לא מולא, לאחר שבמחזור הקודם התאבד צוער בשל חוות הדעת שחבריו מלאו עליו.

פריש מגיע לבה"ד 1 עם פג"ו 404 אוטומטית בצבע שנהב. לפי דבריו אבא שלו קנה עכשיו את הדגם החדש, פג"ו 504, ונתן לו את האוטו הישן שלו. פריש מתרברב: "הוא בעצם חדש, אין לו אפילו שלוש שנים." תמיד יש לו הרבה מזומנים בכיס, סיגריות קנט ארוכות, וסוכריות מציצה מחוץ לארץ. פריש  לא מכבד ולא מסיע אתו אף אחד כשיוצאים הביתה.

האמת: אף אחד לא ביקש ממנו שיכבד אותו או שייקח אותו הביתה. אולי היה נותן ולוקח. אבל מי יבקש מפריש: נמות ולא נבקש ממנו משהו.

יש לו בכיס קיסמים שמנקים בהם את האוזניים, אלו שיש להם משני הצדדים צמר-גפן בצורת כדור פוטבול מיניאטורי. פריש, מדי כמה שעות, מוציא קיסם מכיס החולצה שלו, טובל צד אחד שלו בפיו, מגלגל אותו בידו ומוצץ בקפדנות, כמו את סוכריות המציצה היקרות שלו. אחר כך הוא מוציא מהפה, בוחן בקפידה אם הצמר-גפן טבול במספיק רוק, ואם לא, חוזר ומכניס את הקיסם עם הצד הרטוב לפה ומסובב אותו שוב עד שנחה דעתו מרמת הרטיבות, ואז מכניס את הצד שיצא מפיו עמוק לאוזן, מחטט בה במרץ, מוציא, מסתכל וזורק את הקיסם. בגלל שהוא עשיר הוא לא משתמש בצד השני של הקיסם, רק בצד אחד. בשביל האוזן השנייה הוא מוציא קיסם חדש מהכיס.

כשפריש ניקה את האוזניים כל הכיתה הסתכלה עליו. גם מפקד הכיתה היה מפסיק את התרגולת ומביט בו כעל יצור מבעית, ולפריש בכלל לא היה אכפת. היום אני חושב שדווקא כל הכבוד לו שהקפיד על נוהל היגיינת האוזניים ולא שם עלינו.

פעם הביאו לחדר ההרצאות המרכזי של הבסיס, מרצה אורח, במסגרת שעות החינוך שחובה היה להעביר אותן לצוערים. המרצה דיבר על החיים בגולה, על הירידה, העלייה והמשמעויות הנובעות מכך. רובם ניקרו. בזמן שניתן לשאלות, פריש הצביע ואמר שלדעתו מה שימנע שכולנו נרד עוד פעם לגולה הוא שתהיה שואה שנייה באירופה ובאמריקה, כי היהודים עדיין לא למדו לקח.

כל אלו שעדיין לא חרפו ממש קראו לעברו: "פריש, אותך יהרגו ראשון ברגע שתתחיל לנקות את האוזניים." אני חשבתי שכמה שאני כמו כולם לא סובל אותו, צריך די אומץ להגיד את מה שהוא אמר.

כשהיינו בסדרה בירושלים היינו חייבים להתארח אצל משפחה חרדית לסעודת ערב שבת. "לקרב בינינו לבינם זה לא פחות חשוב מלהתאמן על כיבוש יעד מבוצר," אמר מפקד המחלקה. אפשר לחשוב איזה תרגולים לכיבוש יעד מבוצר עשינו כבר בקורס הקצינים הבסיסי שלנו.

התחלקנו לזוגות. כל זוג קיבל פתק עם כתובת של משפחה אליה הוא צריך להגיע עד השעה שש בערב. לי יצא ללכת עם פריש. הלכנו אני והוא לפי הכתובת שקיבלנו, הוא גדול וממלא את העולם בנוכחותו, ואני הרגשתי כמו הצל המתמעט שלו. הגענו לדירה שבקומה השנייה. קיבלו אותנו בעל הבית, גוץ עם זקן לבן ומחודד ומשקפי קרן, אישה קטנה ששיערה עטוף היטב במטפחת וחיוך ביתי נסוך על פניה, וארבעה ילדים, כולם בנים ברוך השם, נראים אותו דבר רק בשלבי התפתחות שונים: רזים, פאות קצרות, משקפיים, חולצה לבנה מכופתרת עד הכפתור העליון, מכנסיים שחורים, גו קצת כפוף, שקטים.

בעל הבית בירך אותנו לשלום וביקש שנתלווה אליו לתפילת ערב שבת בבית הכנסת. בדרך דיברנו: מאיפה אנחנו, מאיפה הוא, מה הוא עושה. הוא היה שען.   בעיקר אהב לתקן ולשפץ שעוני קיר עתיקים שהביאו מחוץ לארץ, כאלו שהיו למשפחות יהודיות מדורי דורות. הוא עצמו בא לארץ מהונגריה. נדמה לי שגם השורשים של פריש משם.

בבית הכנסת, שהיה רחב ממדים בצורה יוצאת דופן, היו המון חרדים. הנחיל האנושי השחור והגדוש הזה הרשים אותי. כל כך הרבה מהם ביחד – אף פעם לא ראיתי. כמה ניגשו אל השען, המארח שלנו, והחליפו אתו דעות בקשר לפירוש סוגיות הלכתיות. הסקתי, שלמרות שהוא שען ולא רב, הוא כנראה איש חריף וידען ומוערך בקהילתו.

שכחתי מפריש לגמרי.

פתאום החמור-גרם הזה שואל את השען: "נכון שאף אחד מכם לא הולך לצבא?" הוא ענה לו בנחת שאכן הרוב המכריע מהם אינו הולך לצבא. כדי להציל את כבודו הנרמס של המארח שלנו, הימרתי ושאלתי: "אבל אתה היית בצבא?" הוא הצטחק ואמר: "כן, אני הייתי בצבא. הייתי בחיל הקשר." כמעט וסיפרתי לו שגם אני בחיל הקשר, אבל העדפתי לשתוק. לא בא לי בכלל לדבר על הצבא.

כשנגמרה התפילה חזרנו אליו הביתה. שם כבר ארוחת השבת היתה מוכנה ואני ופריש ישבנו אתו ואשתו וארבעת ילדיהם. פחדתי שפריש יוציא קיסם מכיס החולצה ויבצע את הטקס הידוע שלו לניקוי האוזניים, אבל הוא לא הוציא.

תוך כדי הארוחה הם דיברו על פרשת השבוע, פרשה מספר בראשית. האב הביא לפניהם מובאות מהרמב"ן ומרש"י. הנושא היה שרה שניתנה על ידי אברהם לפרעה שישכב אתה כשפרעה חשב ששרה היא אחות אברהם. הילדים קצת הסמיקו ונראה שחסרו להם מילים לשאול את האבא שאלות מסוימות. הם לדעתי רצו לשאול אותו כיצד שרה עדיין יכולה להיות אמנו לאחר מה שקרה שם. אני הייתי מרותק ושוב שכחתי לגמרי מפריש.

אחרי הארוחה התחילו הילדים לשים לב יותר אלינו, להתעניין, לשאול שאלות, כמו ילדים. אז פריש, הבהמה הזו, נכנס לתמונה במלוא המרץ. הוא שפך לאוזניהם סיפורי הפלא ופלא, שכולם מצוצים מהאצבע, או מהקיסם שהוא מרטיב ברוק לפני שהוא שולף בעזרתו את השעווה הסמיכה מרוב איחסה צהובה מהאוזן שלו, ולפיהם אנחנו חורשים את הארץ, ולפעמים אף יוצאים מעבר לגבולותיה, ברגל, בנגמ"שים, בטנקים ובמסוקים. פלא ששכח להכניס קצת מהמבצעים שביצענו מעל ומתחת לפני הים. מה יש קצת הווי מחיי החובלים והקומנדו הימי לא מגיע לנו?

הם שתו את דבריו בצמא והביטו בו כבגיבור ישראל, ואני נהייתי שקוף ככל שפריש המשיך לזרוק את עלילות הגבורה של המחלקה שלנו. יפה מצדו שדיבר על כל המחלקה ולא רק על עצמו.

כשראיתי איך הם מביטים בו פעורי פה ועיניים, פוחדים לפספס מילה אחת מדבריו, בא לי לקטוע אותו ולומר: "איפה שאנחנו, כולו קורס קצינים בסיסי. תאמינו לי בחיים לא נסענו בשום דבר אחר חוץ מאוטובוסים ומשאיות. המשימה הכי נועזת שביצענו היתה ניווט בשלשות של עשרים וחמישה קילומטרים באיזור בית ג"וברין."

אבל שתקתי.

השבוע שלפני השבוע האחרון של הקורס נקרא שבוע המשימות: יוצאים מחוץ לבסיס לסדרה מתישה. לפני שיצאנו כל אחד נכנס לשיחה אישית אצל מפקד המחלקה כדי לקבל חוות דעת אחרונה עליו. נאמר לי שאני בינוני אבל אהיה קצין אם לא אפשל בשבוע המשימות. אחר כך נשאלתי אם לי יש מה לומר.

"כן. משהו בקשר לפריש."

 "מה בקשר לפריש?"

"אתה זוכר שהלכנו להתארח אצל משפחה דתית בירושלים?"

מפקד המחלקה הנהן.

"הוא דיבר שם כאלו שטויות שממש התביישתי. לא יכול להיות שהוא יהיה קצין. קצין מייצג את הצבא."

"מה בדיוק הוא עשה?"

"הוא אמר שאנחנו מיחידה מובחרת. מסיירת. הוא סיפר שאנחנו עומדים לצאת למשימת צניחה מעבר לגבול. אתה יודע, שקרים כאלו. חוץ מזה יש פה את העניין הבטחוני שאסור לספר על מה שאנחנו עושים בצבא."

מפקד המחלקה גיחך בבוז: "פריש בסיירת. זה באמת עלבון לכל סיירת."

ראיתי בעיניו שהזרע שטמנתי נבט. הסגן, הצנחן, נפגע מזה שפריש מייחס לעצמו תכונות כמו ללוחמים מהם הוא בא בעל כורחו להדריך אותנו בקורס הקצינים של הג"ובניקים.

בלילה שלפני הלילה האחרון של שבוע המשימות, חזרנו, בערך באחת בלילה, מפעילות. מפקד הכיתה שלנו, אמר שכמה שהיינו בסדר כדאי שנהיה מוכנים להקפצה בכל רגע ומי שיפשל יודח.

הוא פנה לפריש: "אתה שומר ראשון, תקפיד שמכשיר הקשר יהיה פתוח כל הזמן ותהיה בהאזנה." בדרך כלל מפקד הכיתה לא מתערב בסדר השמירה. חלוקת השמירה היא באחריות הצוער תורן.

הלכנו לישון כמו שאנחנו, עם הבגדים הספוגים זיעה וחול.

על מה שקרה לאחר מכן הסקתי לפי השמועות שהתרוצצו בין החברה. מפקד הכיתה שלנו חיכה עד שפריש התחיל לנמנם. כשזה קרה הוא אותת למפקד המחלקה  ששהה עם הכיתה השנייה. מפקד המחלקה ומפקד הכיתה השנייה התייצבו לפני השומר התורן במקום שהיו, כלומר המקביל של פריש בכיתה השנייה. גם הוא היה בשלבי ניקור מתקדמים והראש שלו צנח ועלה כמטוטלת מעל מכשיר הקשר שדאג להעמיד אותו לפניו, כשהוא עצמו שעון עליו.

מפקד הכיתה השנייה בעט בו בצלעות וצרח: "אתה רוצה לעוף דווקא עכשיו, נמני." נמני פקח עיניים וגמגם: "רק בדקתי משהו במכשיר." "אם כבר בדקת," אמר לו מפקד המחלקה, "אז תנסה להתקשר עם כיתה 1 ותודיע לשומר שם, שראית ששנינו הולכים לכיוון שלהם ושיהיו מוכנים להפתעה." נמני המבוהל ניסה ככל יכולתו, ולבסוף התייאש: "לא עונים מכיתה 1."

לפי מה שנמני מספר גם מפקד המחלקה וגם מפקד הכיתה שלידו הרימו ידיים בשמחה וקראו: "יש," ורצו לעבר כיתה 1, שם חיכה להם מפקד הכיתה שלנו, ולפי החיוך שלו הם הבינו שמכשיר הקשר של נמני היה תקין, וההודעה שהוא שלח אכן נשלחה.

שני מפקדי כיתות ומפקד מחלקה נעמדו מעל פריש שתשעים אחוזים ישן, בוודאי ישן כך שלא שמע כשדיברו אתו בקשר, למרות שהמכשיר שלו היה פתוח והשמיע צפצופים, ובוודאי שלא ראה את שני הסג"מים והסגן הניצבים מעליו ומביטים בו בשמחה ואולי אפילו במעט אהבה.

אחר כך נשאר השבוע האחרון של הקורס שמוקדש להכנת מסדר הסיום ולכל מיני ענייני מנהלה. ביום ראשון בבוקר, במסדר, פנה מפקד הכיתה לפריש: "איתי, בעשר אתה צריך להתייצב במשרד מפקד הבסיס."

כולם ידעו שמדובר בוועדת הדחה ופריש יודח מהקורס. גם פריש.

מי בכלל ידע שקוראים לו איתי? איתי זה שם מתאים לקצין, לא פריש.