בננות - בלוגים / / להדיח את פריש
איציק אביב
  • איציק אביב

    כותב במוסף הספרותי של כל העיר הירושלמי פרסמתי 5 רומנים: הסכם עריכה רצח בפרק 13 (קונה מספר זה עותקים שיימצאו, נגמר גם לי) הערמונים הבלש ומוכרת הפרחים (יעל ישראל ערכה) אור נורה בפסטיבל המחולות עושה פילאטיס לאחרונה    

להדיח את פריש

להדיח את פריש

 

סתיו 1977: כל צוערי כיתה 1 במחלקה 2 בבה"ד 1, וגם מפקדה, רצו שפריש יודח. אלא שלצער כולם פריש לא נכשל באף בחינה תיאורטית או מעשית ולא פישל בשום דבר אחר.

הצורה שלו מעצבנת. הוא גבוה ומסתכל עלינו תמיד מלמעלה, קצת שמן, כמו גביר בראשית דרכו, מרכיב משקפי שמש יקרים, שאבא שלו הביא לו מאמריקה. הוא אומר שאבא שלו קברניט באל-על, אבל אף אחד לא מאמין לו, או לא רוצה להאמין לו.

הפנים שלו עגולים, מלאים ואדומים, ויש לו אף בולבוסי עם חטטים בנחיר הימני. והוא גם סוציומאט. אבא של הסוציומאטים. תמיד שצריך לנקות שירותים הוא מוציא פטור רפואי. יש לו מין סעיף רפואי סודי שאף אחד לא יודע מהו ובעזרתו הוא מקבל מהמרפאה פטורים מעבודות מלוכלכות. השמועות אומרות שהוא נותן שוחד לחובש, לרופא, לכל מי שצריך. טוב, אולי לא ממש כסף, אבל מתנות בוודאי שכן. מאלו שאבא שלו, הכאילו קברניט, מביא לו מחוץ לארץ.

למה לא כיסחנו אותו בשאלון הסוציומטרי? כי דווקא במחזור שלנו הוא לא מולא, לאחר שבמחזור הקודם התאבד צוער בשל חוות הדעת שחבריו מלאו עליו.

פריש מגיע לבה"ד 1 עם פג"ו 404 אוטומטית בצבע שנהב. לפי דבריו אבא שלו קנה עכשיו את הדגם החדש, פג"ו 504, ונתן לו את האוטו הישן שלו. פריש מתרברב: "הוא בעצם חדש, אין לו אפילו שלוש שנים." תמיד יש לו הרבה מזומנים בכיס, סיגריות קנט ארוכות, וסוכריות מציצה מחוץ לארץ. פריש  לא מכבד ולא מסיע אתו אף אחד כשיוצאים הביתה.

האמת: אף אחד לא ביקש ממנו שיכבד אותו או שייקח אותו הביתה. אולי היה נותן ולוקח. אבל מי יבקש מפריש: נמות ולא נבקש ממנו משהו.

יש לו בכיס קיסמים שמנקים בהם את האוזניים, אלו שיש להם משני הצדדים צמר-גפן בצורת כדור פוטבול מיניאטורי. פריש, מדי כמה שעות, מוציא קיסם מכיס החולצה שלו, טובל צד אחד שלו בפיו, מגלגל אותו בידו ומוצץ בקפדנות, כמו את סוכריות המציצה היקרות שלו. אחר כך הוא מוציא מהפה, בוחן בקפידה אם הצמר-גפן טבול במספיק רוק, ואם לא, חוזר ומכניס את הקיסם עם הצד הרטוב לפה ומסובב אותו שוב עד שנחה דעתו מרמת הרטיבות, ואז מכניס את הצד שיצא מפיו עמוק לאוזן, מחטט בה במרץ, מוציא, מסתכל וזורק את הקיסם. בגלל שהוא עשיר הוא לא משתמש בצד השני של הקיסם, רק בצד אחד. בשביל האוזן השנייה הוא מוציא קיסם חדש מהכיס.

כשפריש ניקה את האוזניים כל הכיתה הסתכלה עליו. גם מפקד הכיתה היה מפסיק את התרגולת ומביט בו כעל יצור מבעית, ולפריש בכלל לא היה אכפת. היום אני חושב שדווקא כל הכבוד לו שהקפיד על נוהל היגיינת האוזניים ולא שם עלינו.

פעם הביאו לחדר ההרצאות המרכזי של הבסיס, מרצה אורח, במסגרת שעות החינוך שחובה היה להעביר אותן לצוערים. המרצה דיבר על החיים בגולה, על הירידה, העלייה והמשמעויות הנובעות מכך. רובם ניקרו. בזמן שניתן לשאלות, פריש הצביע ואמר שלדעתו מה שימנע שכולנו נרד עוד פעם לגולה הוא שתהיה שואה שנייה באירופה ובאמריקה, כי היהודים עדיין לא למדו לקח.

כל אלו שעדיין לא חרפו ממש קראו לעברו: "פריש, אותך יהרגו ראשון ברגע שתתחיל לנקות את האוזניים." אני חשבתי שכמה שאני כמו כולם לא סובל אותו, צריך די אומץ להגיד את מה שהוא אמר.

כשהיינו בסדרה בירושלים היינו חייבים להתארח אצל משפחה חרדית לסעודת ערב שבת. "לקרב בינינו לבינם זה לא פחות חשוב מלהתאמן על כיבוש יעד מבוצר," אמר מפקד המחלקה. אפשר לחשוב איזה תרגולים לכיבוש יעד מבוצר עשינו כבר בקורס הקצינים הבסיסי שלנו.

התחלקנו לזוגות. כל זוג קיבל פתק עם כתובת של משפחה אליה הוא צריך להגיע עד השעה שש בערב. לי יצא ללכת עם פריש. הלכנו אני והוא לפי הכתובת שקיבלנו, הוא גדול וממלא את העולם בנוכחותו, ואני הרגשתי כמו הצל המתמעט שלו. הגענו לדירה שבקומה השנייה. קיבלו אותנו בעל הבית, גוץ עם זקן לבן ומחודד ומשקפי קרן, אישה קטנה ששיערה עטוף היטב במטפחת וחיוך ביתי נסוך על פניה, וארבעה ילדים, כולם בנים ברוך השם, נראים אותו דבר רק בשלבי התפתחות שונים: רזים, פאות קצרות, משקפיים, חולצה לבנה מכופתרת עד הכפתור העליון, מכנסיים שחורים, גו קצת כפוף, שקטים.

בעל הבית בירך אותנו לשלום וביקש שנתלווה אליו לתפילת ערב שבת בבית הכנסת. בדרך דיברנו: מאיפה אנחנו, מאיפה הוא, מה הוא עושה. הוא היה שען.   בעיקר אהב לתקן ולשפץ שעוני קיר עתיקים שהביאו מחוץ לארץ, כאלו שהיו למשפחות יהודיות מדורי דורות. הוא עצמו בא לארץ מהונגריה. נדמה לי שגם השורשים של פריש משם.

בבית הכנסת, שהיה רחב ממדים בצורה יוצאת דופן, היו המון חרדים. הנחיל האנושי השחור והגדוש הזה הרשים אותי. כל כך הרבה מהם ביחד – אף פעם לא ראיתי. כמה ניגשו אל השען, המארח שלנו, והחליפו אתו דעות בקשר לפירוש סוגיות הלכתיות. הסקתי, שלמרות שהוא שען ולא רב, הוא כנראה איש חריף וידען ומוערך בקהילתו.

שכחתי מפריש לגמרי.

פתאום החמור-גרם הזה שואל את השען: "נכון שאף אחד מכם לא הולך לצבא?" הוא ענה לו בנחת שאכן הרוב המכריע מהם אינו הולך לצבא. כדי להציל את כבודו הנרמס של המארח שלנו, הימרתי ושאלתי: "אבל אתה היית בצבא?" הוא הצטחק ואמר: "כן, אני הייתי בצבא. הייתי בחיל הקשר." כמעט וסיפרתי לו שגם אני בחיל הקשר, אבל העדפתי לשתוק. לא בא לי בכלל לדבר על הצבא.

כשנגמרה התפילה חזרנו אליו הביתה. שם כבר ארוחת השבת היתה מוכנה ואני ופריש ישבנו אתו ואשתו וארבעת ילדיהם. פחדתי שפריש יוציא קיסם מכיס החולצה ויבצע את הטקס הידוע שלו לניקוי האוזניים, אבל הוא לא הוציא.

תוך כדי הארוחה הם דיברו על פרשת השבוע, פרשה מספר בראשית. האב הביא לפניהם מובאות מהרמב"ן ומרש"י. הנושא היה שרה שניתנה על ידי אברהם לפרעה שישכב אתה כשפרעה חשב ששרה היא אחות אברהם. הילדים קצת הסמיקו ונראה שחסרו להם מילים לשאול את האבא שאלות מסוימות. הם לדעתי רצו לשאול אותו כיצד שרה עדיין יכולה להיות אמנו לאחר מה שקרה שם. אני הייתי מרותק ושוב שכחתי לגמרי מפריש.

אחרי הארוחה התחילו הילדים לשים לב יותר אלינו, להתעניין, לשאול שאלות, כמו ילדים. אז פריש, הבהמה הזו, נכנס לתמונה במלוא המרץ. הוא שפך לאוזניהם סיפורי הפלא ופלא, שכולם מצוצים מהאצבע, או מהקיסם שהוא מרטיב ברוק לפני שהוא שולף בעזרתו את השעווה הסמיכה מרוב איחסה צהובה מהאוזן שלו, ולפיהם אנחנו חורשים את הארץ, ולפעמים אף יוצאים מעבר לגבולותיה, ברגל, בנגמ"שים, בטנקים ובמסוקים. פלא ששכח להכניס קצת מהמבצעים שביצענו מעל ומתחת לפני הים. מה יש קצת הווי מחיי החובלים והקומנדו הימי לא מגיע לנו?

הם שתו את דבריו בצמא והביטו בו כבגיבור ישראל, ואני נהייתי שקוף ככל שפריש המשיך לזרוק את עלילות הגבורה של המחלקה שלנו. יפה מצדו שדיבר על כל המחלקה ולא רק על עצמו.

כשראיתי איך הם מביטים בו פעורי פה ועיניים, פוחדים לפספס מילה אחת מדבריו, בא לי לקטוע אותו ולומר: "איפה שאנחנו, כולו קורס קצינים בסיסי. תאמינו לי בחיים לא נסענו בשום דבר אחר חוץ מאוטובוסים ומשאיות. המשימה הכי נועזת שביצענו היתה ניווט בשלשות של עשרים וחמישה קילומטרים באיזור בית ג"וברין."

אבל שתקתי.

השבוע שלפני השבוע האחרון של הקורס נקרא שבוע המשימות: יוצאים מחוץ לבסיס לסדרה מתישה. לפני שיצאנו כל אחד נכנס לשיחה אישית אצל מפקד המחלקה כדי לקבל חוות דעת אחרונה עליו. נאמר לי שאני בינוני אבל אהיה קצין אם לא אפשל בשבוע המשימות. אחר כך נשאלתי אם לי יש מה לומר.

"כן. משהו בקשר לפריש."

 "מה בקשר לפריש?"

"אתה זוכר שהלכנו להתארח אצל משפחה דתית בירושלים?"

מפקד המחלקה הנהן.

"הוא דיבר שם כאלו שטויות שממש התביישתי. לא יכול להיות שהוא יהיה קצין. קצין מייצג את הצבא."

"מה בדיוק הוא עשה?"

"הוא אמר שאנחנו מיחידה מובחרת. מסיירת. הוא סיפר שאנחנו עומדים לצאת למשימת צניחה מעבר לגבול. אתה יודע, שקרים כאלו. חוץ מזה יש פה את העניין הבטחוני שאסור לספר על מה שאנחנו עושים בצבא."

מפקד המחלקה גיחך בבוז: "פריש בסיירת. זה באמת עלבון לכל סיירת."

ראיתי בעיניו שהזרע שטמנתי נבט. הסגן, הצנחן, נפגע מזה שפריש מייחס לעצמו תכונות כמו ללוחמים מהם הוא בא בעל כורחו להדריך אותנו בקורס הקצינים של הג"ובניקים.

בלילה שלפני הלילה האחרון של שבוע המשימות, חזרנו, בערך באחת בלילה, מפעילות. מפקד הכיתה שלנו, אמר שכמה שהיינו בסדר כדאי שנהיה מוכנים להקפצה בכל רגע ומי שיפשל יודח.

הוא פנה לפריש: "אתה שומר ראשון, תקפיד שמכשיר הקשר יהיה פתוח כל הזמן ותהיה בהאזנה." בדרך כלל מפקד הכיתה לא מתערב בסדר השמירה. חלוקת השמירה היא באחריות הצוער תורן.

הלכנו לישון כמו שאנחנו, עם הבגדים הספוגים זיעה וחול.

על מה שקרה לאחר מכן הסקתי לפי השמועות שהתרוצצו בין החברה. מפקד הכיתה שלנו חיכה עד שפריש התחיל לנמנם. כשזה קרה הוא אותת למפקד המחלקה  ששהה עם הכיתה השנייה. מפקד המחלקה ומפקד הכיתה השנייה התייצבו לפני השומר התורן במקום שהיו, כלומר המקביל של פריש בכיתה השנייה. גם הוא היה בשלבי ניקור מתקדמים והראש שלו צנח ועלה כמטוטלת מעל מכשיר הקשר שדאג להעמיד אותו לפניו, כשהוא עצמו שעון עליו.

מפקד הכיתה השנייה בעט בו בצלעות וצרח: "אתה רוצה לעוף דווקא עכשיו, נמני." נמני פקח עיניים וגמגם: "רק בדקתי משהו במכשיר." "אם כבר בדקת," אמר לו מפקד המחלקה, "אז תנסה להתקשר עם כיתה 1 ותודיע לשומר שם, שראית ששנינו הולכים לכיוון שלהם ושיהיו מוכנים להפתעה." נמני המבוהל ניסה ככל יכולתו, ולבסוף התייאש: "לא עונים מכיתה 1."

לפי מה שנמני מספר גם מפקד המחלקה וגם מפקד הכיתה שלידו הרימו ידיים בשמחה וקראו: "יש," ורצו לעבר כיתה 1, שם חיכה להם מפקד הכיתה שלנו, ולפי החיוך שלו הם הבינו שמכשיר הקשר של נמני היה תקין, וההודעה שהוא שלח אכן נשלחה.

שני מפקדי כיתות ומפקד מחלקה נעמדו מעל פריש שתשעים אחוזים ישן, בוודאי ישן כך שלא שמע כשדיברו אתו בקשר, למרות שהמכשיר שלו היה פתוח והשמיע צפצופים, ובוודאי שלא ראה את שני הסג"מים והסגן הניצבים מעליו ומביטים בו בשמחה ואולי אפילו במעט אהבה.

אחר כך נשאר השבוע האחרון של הקורס שמוקדש להכנת מסדר הסיום ולכל מיני ענייני מנהלה. ביום ראשון בבוקר, במסדר, פנה מפקד הכיתה לפריש: "איתי, בעשר אתה צריך להתייצב במשרד מפקד הבסיס."

כולם ידעו שמדובר בוועדת הדחה ופריש יודח מהקורס. גם פריש.

מי בכלל ידע שקוראים לו איתי? איתי זה שם מתאים לקצין, לא פריש.

 

 

 

 

13 תגובות

  1. איציק, חוץ מהסיפור שגמעתי בשלוק אחד ארוך וטעים, אני לא יכול שלא להתרשם גם מאיזו סבלנות של פיל שיש לך.
    עם טיפוס כזה, אצלי הקשר היה פועל מיד ובלי מכשיר…

    • אסתי ג. חיים

      סיפור קריא מאוד, בד"כ "סיפורי צבא" לא מדברים אלי. הסיפור שלך הוא קודם כל על בני-אדם, ולכן חורג מכלל סיפורי הצבא השגרתיים.

  2. איציק,קריא להפליא ואפילו מרתק, למרות החומר הבנאלי כביכול. הפריש הזה הוא בסופו של דבר דמות די טרגית בגלל שהוא שבוי בעוורון בהוויתו המטומטמת, שסופה בהכרח הדחה ודחיה.

    • מיכל ברגמן

      הי איציק
      קראתי – אתה יודע לספר סיפור ולרקום אותו ולהשאיר במתח.
      חוצמזה שאני מכירה לא רע את הוויית בה"ד 1 (היו לי שנמי חברים ברצף בקורס וכמה שנים הנחיתי את הקורס ההוא בירושלים, לפחות את חלקו. כמע ולא ניקרו אצלי, אגב).
      היטבת לתאר את ההווייה הזו, שבה אתה נתקע עם כל מיני וחייב להסתדר איכשהו, איך הסוציומטרי הוא כמו תפילה – הרבה יותר חזק מההשרדות המדוברת.
      ואיך המפקצ"ים של הבסיסי מרגישים שקיבלו עונש (והרבה פעמים הצוערים אצלם הרבה יותר בוגרים וחכמים מהם – כל העתודאים, רסר"ים בעלי משפחות ועוד).
      באמת מפליא שכמעט ולא נכתב על זה, יש כל כך הרבה חומר. כל כך הרבה אופי , רקע, מוטיבציות שונות מתנקזים לבסיסי.
      בעצם התנקזו, היום הכל השתנה.

  3. איציק זה כתוב טוב , כל מה שרצית להגיד לו ולא אמרת לו כולל הקיסם והסיגריות קנט.

    אהבתי.

  4. מאוד נהניתי לקרוא. ממש דמות הפריש הזה

  5. סיפור טוב מאוד

  6. עדנה גור אריה

    סיפור טוב. כנראה שבכל קורס יש אחד כזה פריש. יופי של דמות בנית.
    נהניתי.

  7. איצקוביץ, חוץ מזה שזה אחלה סיפןר, הפעם באמת הצלחת להגעיל אותי עם הקיסמי אזניים. אפילו הסיפור ההוא עם הקקי לא הגעיל אותי ככה. הצלחת להביא תיאור גרפי גרפי, היפר ריאליסטי לניקוי אוזנים.

    • תודה לכל המגיבים.
      יעל, בעתיד יהיה עוד סיפור שמה שיצא
      מהאוזניים של פריש, יהיה נופת צופים לעומתו.
      והכל עבורך.

      • זה הזכיר לי תיאור מגעיל בתפסן בשדה השיפון, שהוא מתאר את השיניים הרקובות של השותף שלו לחדר, ואיך הוא מחטט בהן. פיכססססס.

  8. נהניתי מאד לקרוא.

    מה שמיוחד לגמרי בסיפור הזה זה שלמרות שאתה מאכיל את הקורא (אותי) בגועל נפש הפרישי המרוכז הזה, עדיין הקורא (אני) נותר עם התחושה שהפריש הזה הוא משהו מיוחד, וזו רק הסוציומטיות שלו שמסתירה מעין חבריו לקורס את המיוחדות הזאת.
    כמו הסיפורים האלה לילדים הדתיים שבוודאי חושפים אותם לראשונה לקונפליקט הדתי-חילוני הנוגע לגיוס.

    סיפור מצוין לגמרי בעיני.

  9. קראתי אתמול את סיפורך ב"קפה" בו העלת אותו בימים האחרונים. אעתיק ברשותך את תגובתי גם לכאן בשינויים קלים:
    יופי של סיפור. לא רק שמסופר היטב, אל גם צובט לב. על מי ? על פריש כמובן.
    תחילה חשבתי לתומי שהמספר הוא קיבוצניק (בקורס קצינים בסיסי? הייתכן?) ועדיין ברור למדי שהוא צבר. ויש עוד אופציה הקשורה ליחסי מזרחיים-אשכנזים.
    מכל מקום פריש נתפס כגלותי, עירוני סנוב, בעל חינוך אירופאי אך מוגזם (ניקוי האזניים בפרהסיה) ולכן הוא בעיקר זר לאורחות הארצי-ישראליים של "חבריו". מכאן ניתן לפרש את התבטאויותיו האנטי גלותיות + האנטי דתיות + עלילות הגבורה המדומינות, כמתיימרות לתת לו נופך של "צבריות", הוא נועז בהתבטאויותיו אף יותר אפילו מהחבר'ה. וכך נראה שבדרכו הגמלונית ומתוך אי קריאת המפה החברתית אליה נקלע הוא ניסה להיות "יותר צדיק מהאפיפיור". ייתכן גם שזו הייתה דרכו היחידה למצוא חן בעיניכם, כי על חינוכו (ועושרו) מהבית ועל מה שאתה מגדיר כהתנשאות (לא מודעת) הוא אינו יכול להתגבר.
    ואז מגיעים לשורה האחרונה.
    אפשר לדרוש על שמו פריש דרשה כמעט כמו על פרשת השבוע הנזכרת. בכלל זה להזכר במקס פריש הסופר השוויצרי ובטיפולו באנטישמיות במחזהו אנדורה.
    ולכן יפה סיימת את הסיפור: עם שם כזה לסיים את הקורס?. אם היו יודעים ששמו איתי אולי היו סולחים לו.
    כשמגיעים לסיום אפשר וצריך למצוא אמירה של המחבר באמצעות המספר נגד גזענות. שתחילתה כידוע באי הבנת האחר, פחד מפניו ו/או וקנאה בו. כך אפשר להגדיר את היחס אל פריש כגזענות. היא אולי סמויה ואולי לא מודעת.
    גזענות? יאמרו "חבריו", חלילה! הרי הגיע לו! תראה איזה תכונות יש לו. כן, אלה התכונות שהגזען מייחס לקורבנו. יש בהן לעתים גרעין אמת, אבל מה משקלן? האם הן מצדיקות את היחס, את התיעוב? את הפעולה להדחתו?
    טען מי שטען כי אין לסיפור פואנטה (שאלה אחרת היא אם היא הכרחית כדי שסיפור יהיה מעניין ומרגש?)
    "פואנטה היא מפנה פתאומי שחל ביצירה. לעיתים קרובות המידע המתגלה בפואנטה משנה את משמעות היצירה והרמזים שנזרעו מתפרשים באור אחר".
    אני חושב ששורת הסיום בסיפור מדברת בעד עצמה.
    מסיר כובעי!

© כל הזכויות שמורות לאיציק אביב