איציק אביב
  • איציק אביב

    כותב במוסף הספרותי של כל העיר הירושלמי פרסמתי 5 רומנים: הסכם עריכה רצח בפרק 13 (קונה מספר זה עותקים שיימצאו, נגמר גם לי) הערמונים הבלש ומוכרת הפרחים (יעל ישראל ערכה) אור נורה בפסטיבל המחולות עושה פילאטיס לאחרונה    

בבואה

 

בבואה


איכשהו הצלחתי לעבור את מבחני ההסמכה, לאחר שגם בלימודי המשפטים דשדשתי ובסטאג' צלעתי. ההורים שלי היו מאושרים, הבת שלהם עורכת דין. הם לא בזבזו זמן יקר. סיכמו עם דוד אפרים שיכניסני תחת כנפיו, כך בלשונם, אעבוד במקצוע שנכפה עליי, כך בלשוני. לא בדיוק דוד, וגם לא בדיוק הסבירו לי את הקרבה. ממה שהבנתי, הוא גרוש, ילדיו אינם עמו, יהודי מאמין, כמו המשפחה שלי, עורך דין כבר שנים רבות ומוכן לסייע לי בצעדיי הראשונים.

דוד אפרים גר ועובד בבית פרטי ישן ובלוי שרובו חצר. בבת-ים. השטיחים מרופטים, הריהוט מעץ כבד מחורץ בשריטות רבות עד שכמעט ולא נותרה פיסה רציפה אחת בצבע המהגוני המקורי. סקארלט אוהרה לא הייתה מעלה על דעתה לתפור שמלה מהווילונות בחדרים.

"יש לי חולשה לכאלו," הצטדק דוד אפרים כשראה את מבטיי המשתאים והסולדים.

למרות שהערכתי את גילו כששים ביקשתי שתהיה לו חולשה גם אליי. גבר יפה דוד אפרים. גבוה, דק גזרה, עיניו צבועות בכחול עמוק, שיערו סמיך ושזור חוטי כסף, שיניו צחורות, משלימות חיוך טוב. לבוש תמיד בחולצה לבנה ומכנסיים כהים, נקיים ומגוהצים. כיפת משי לראשו.

"אסרוג לך כיפה," הצעתי.

"בשמחה," הצטחק, "הגיע הזמן שתהיה גם לי כיפה סרוגה."

אחר כך סייר אתי בחצר. שאלוהים ישמור אותי מהטעם שלו. פסלים של נשרים ואריות מגבס תקועים בה, רובם פגומים מנשירת החומר. גם רב מחמיר במצוות "לא תעשה לך פסל ותמונה," יתיר אותם כי לא יראה בהם באמת פסלים. במרכז החצר תקועה בריכה שריח רע נדף ממנה.

"יש לי חולשה לכאלו."  חייך אליי.

את זה כבר אמרת, רציתי לומר לו ורק שאלתי מה יש במחסן שתפס כמעט רבע מהחצר.

"שמאטעס," הצטחק שוב, "אני אוגר שם מה שאין לו מקום בבית ובחצר.

"וגם" הרצין, "פה לן יוסף."

"יוסף?"

"כן," ענה, "הבחור שמטפל לי בבית. מנקה, מכבס, מגהץ, מבשל."

הבטתי בו במבט שאומר, תסביר.

"הוא, איך אומרים, רפה שכל. אימצתי אותו. נתתי לו בית, אוכל ומקום לישון," הסביר.

דוד אפרים ניגש למחסן הגדול, נבלע פנימה ויצא כעבור כמה רגעים עם בחור כבן עשרים וחמש, פניו זרויים חטטים, אפו כרסתני ואדום, שיערו שחור ושמנוני. כשראה אותי, התקרב אליי ומגרונו בקע מלמול צרוד שאותו לא הצלחתי להבין.

בידיו היו צעיפי משי ולפני שאשאל, דוד אפרים אמר שאלו חביבים במיוחד על יוסף ובמחסן יש ערימות מהם. הבטתי ביוסף כשניגש לפסלים האיומים וניגב אותם בעדינות בצעיפי המשי כמו אם את אחוריי תינוקה. אחרי שסיים את מלאכתו בפסלים פנה לבריכה. הלכתי אחריו ודוד אפרים צפה בנו. בריכה עלובה  שאיכשהו שושנים לבנים הצליחו לצוף בה וחרקים התעופפו מעליה. נעמדתי מאחוריו.

יוסף התיישב על מעקה הבריכה, חלץ רגליו היחפות מנעליו, בהונותיו היו ארוכות כתרנים ואדומות כמו אפו, בהונות ארוכות מסד טלטלות. הוא הביט בשושנים הצפים, טבל רגליו במים והתנדנד על המעקה קדימה ואחורה, עד שחששתי, כי עוד רגע ייפול פנימה, אלא שתנועת המטוטלת של גופו נועדה להביאו לנקודת איזון. במימי הבריכה השתקפו פניו המכותרים בשושנים. הוא צפה בבבואתו, הפסיק להתנועע וקפא על מקומו, אחר פער את פיו ופעה כטלה בן יומו פעיות רכות ומתחנחנות. הבחנתי בשיניו הנגרעות, שלא שבשו השתקפות של  שמחה ותום בבבואתו עטורת השושנים. הוא כלל לא מצמץ בעיניו, כאילו חשש להפסיד ולו רק להרף עין מדמותו  המוקפת בפרחים, וגרגר אושר.

דוד אפרים התקרב אליי וצפה אתי.

"אני צריך להסביר לך גם על העבודה," אמר והתקשה להעלים לחלוחית מקולו.

נכנסנו הביתה.

לא אגזים אם אכנה את העבודה במשרדו של דוד אפרים כשיממון ארוך ומתמשך. למעשה הוא עסק רק בדבר אחד: חוזים לנדל"ן. בעיקר דירות. אפילו אני תוך שבועות אחדים הסתדרתי עם הלקוחות ללא עזרתו. להפתעתי אלה פקדו אותנו לא מעט. פעם בשבועיים הוא היה נוסע עם יוסף. לדבריו  הם הלכו למקום בו מטפלים ביוסף. מדי יום בשתים עשרה בצהריים, דוד אפרים היה נוסע ומביא לכולנו פלאפל וקולה. היינו שלושתנו מתיישבים סביב שולחן העץ שניצב בחצר, אוכלים ושותים. דוד אפרים הקפיד לנגב את קילוחי הטחינה שזלגו משפתיו של יוסף במפיות נייר, בקפידה ובעדינות כאחד. 

לא הצלחתי לפתח מערכת יחסים קרובה ואישית עם דוד אפרים. הוא התחמק מלהסביר לי את הקשר המשפחתי שלו אליי, מה עם אשתו לשעבר, מדוע ילדיו אינם באים לבקר, מדוע אינם מתקשרים, מה הסיפור שלו. ככל שניסיתי לדלות מידע גם מאמי, נכשלתי. פעם התוודיתי בפניו על מצוקותיי: גברים אינם נמשכים אליי. חסרת חן אני, בלשון המעטה. וגם חסרת מזל. מכוערות רבות ידעו כבר גבר בגיל עשרים ושש ואני בבתולי. דוד אפרים הקשיב ולא הגיב. רק בדבר אחד שיתף אותי. סיפר לי שהוא לאחר התקף לב ממנו ניצל בנס, ומאז הפסיק לעשן ומדי ערב הוא צועד במשך שעה שלמה.

שלושה שבועות אחרי שהתחלתי לעבוד אצלו, התעוררה אצלי בעיה בקשר לחוזה והייתי זקוקה לעזרתו. צלצלתי לחדרו והוא לא ענה. יצאתי מחדרי, דפקתי על דלת חדרו ולא נשמעה תשובה. פתחתי את דלת חדרו, החדר היה ריק.

שתיים בצהריים. כשהיה יוצא מהבית נהג לדווח לי. יצאתי לחצר. החצר הייתה ריקה מאדם. איפה אתה מתחבא לי, אה דוד? אולי הוא במחסן, נותן הוראות ליוסף, חשבתי.

הגעתי עד לדלת המחסן, המתנתי כמה שניות, התלבטתי, לא רציתי להפריע את הפרטיות של יוסף במחסן. הכל נראה לי כמו תעלומה שתיפתר רק אם אכנס פנימה. סקרנותי האפילה על כל שיקול אחר.

פתחתי לאט ובעדינות את הדלת. הצצתי פנימה. בטבורו של המחסן ניצבה כורסה רחבה ומרופטת מבד קטיפה אדום, צדודיתה מול עיני. דוד אפרים ישב בה, ראשו מוטה לאחור, נשען על מסעד הכורסה, באפלולית קשה היה לי לראות את עיניו. הוא התרכז כולו בהנאתו. מכנסיו ותחתוניו הופשלו עד נעליו. שפתיו הבשרניות של יוסף בלעו את איברו, הלחי המחוטטת שלו נעה מעלה ומטה והפה עם השיניים האכולות מצץ במסירות את השושן של אדונו. דוד אפרים ליטף את ראשו של יוסף, אנחות חרישיות בקעו מפיו בקצב תואם לראש העולה ויורד. צפיתי בשקט ובריכוז בקצף הלבנבן הפורץ בשובלי חלבון סמיכים ולבנבנים על שפתיו, סנטרו ולחייו של יוסף. בתום ההתפרצות הרים דוד אפרים את ראשו של יוסף, קרבו אליו, ליטף את פניו המסוקסות ונישקו במצחו, בעפעפיו העצומות וחתם בנשיקה על פיו שלאחריה ניגב במגבוני נייר, בקפידה ובעדינות, את הזרזיפים הלבנבנים שעדיין נטפו מיוסף, והמשיך ללטף אותו עוד ועוד.

אחר כך יוסף קם נטל אחד משלל צעיפי המשי שהיו פזורים בכל פינה במחסן ורקד ריקוד בטן מול דוד אפרים.

נדהמתי. רותקתי. הוקסמתי.

עוד באותו יום נכנסתי לחדר של דוד אפרים. הבטתי בו.

"מה?" שאל.

"אתה הומו," יריתי. 

"במוקדם או במאוחר היית צריכה לדעת. אמרתי לאמא שלך שתספר לך את האמת עליי."

"ויוסף?" שאלתי.

"פעם אספתי אותו ברחוב. הוא השתייך לחבורת ערבים שחיפשה עבודה. קבעתי אתם את המקום בו אני אחזיר להם אותו, אחרי שיעשה לי כמה עבודות בבית. אף אחד לא הופיע. אין לי מושג מהיכן הוא. אין לי שום מושג עליו מעבר למה שגם את יודעת. הוא אתי כבר למעלה משנתיים."

הוא השתתק והביט בי.

"אתם ישנים ביחד בלילה?" הסתקרנתי.

"לא," נאנח, "אני פחדן. לכך אין לי אומץ." 

"אני לא אסגיר אותך דוד אפרים," הרגעתי אותו. "הלוואי ולי הייתה כזו אהבה כמו שיש ביניכם."

לפני שיצאתי  נזכרתי בעוד משהו: "ומה זה בדיוק הטיפול אליו אתם נוסעים פעם בשבועיים?"

הוא הביט בי ואמר: "בפעם הבאה תבואי אתנו."

ואכן הצטרפתי אליהם בפעם הבאה. בדרך דוד אפרים שתק ויוסף התנהג כמו ילד שאביו לוקח אותו ללונה-פארק. הוא לקח אתו צעיף משי. הגענו לים, יצאנו מהמכונית וירדנו לחוף. הלכנו שותקים לאורך המזח עד שהגענו לצוק. דוד אפרים ואני נעמדנו ויוסף טיפס בגמישות חתולית על הסלע עד שהגיע לקצהו. שם התיישב. הבטנו שנינו למעלה, דוד אפרים חרד ואני משתאה. כמו שנהג לעשות כשישב על מעקה הבריכה העלובה בחצר הבית, כך התנדנד עכשיו יוסף בקצה הצוק.

"הוא אוהב לשבת על הצוק ולהתנדנד ולהביט במים." דוד אפרים אמר. "הנשמה יוצאת לי כל פעם מחדש כשאני עומד על המזח ומביט בו. אני תמיד חושש שהוא ייפול למים, אבל הוא יודע לשמור על שיווי המשקל. בעצם זה כל הסיפור של מה שקראתי 'הטיפול שלו'."

לפני שירד למטה העיף יוסף את צעיף המשי שעשה כברת דרך ארוכה עד שהגיע למים, ומלמטה צפיתי כיצד הוא עוקב אחרי התנועה הגלית-מתפתלת של רדיד המשי עד שנעלם מעיניו, נאסף באופק.
בחודשים הבאים התנהלה השגרה ללא הפרעה. לקוחות שמכרו או קנו נדל"ן באו והלכו, ערכתי עבורם חוזים, השתעממתי. פעם בשבועיים דוד אפרים ויוסף היו נוסעים לים. לפעמים התלוויתי אליהם. אהבתי לשבת אתם מדי צהריים בחצר ולטרוף את הפלאפל החם והקולה הקרה שדוד אפרים הביא. אהבתי גם לצפות ביוסף שמנגב את האבק מהפסלים בצעיף משי ולאחר מכן מתיישב על שפת הבריכה – אני כיניתי אותה השלולית –  מתנדנד, מביט בבבואת השושנים שלראשו כאילו עיטר אותו זר כלה והמיות רכות של עונג מתגלגלות  מגרונו.

ואז בא התקף לב נוסף שגדע את חייו של דוד אפרים בבת אחת. לפני שהלכתי הביתה ביקשתי כרגיל להיפרד ממנו ולפי האופן בו צנח ראשו על השולחן הבנתי שאיחרתי. הזמנתי אמבולנס. מותו נקבע במקום.  כעבור יומיים, משומקום הופיעו הילדים. בן ובת שמהם היו לו גם נכדים. אבל מי מבקר אבא וסבא הומו. השם ישמור. ועכשיו יש מה לרשת. ובאו והלכו כמה פעמים, בדקו ניירות וחיפשו צוואות, ודיברו אתי, הרי אני הייתי האדם הקרוב אליו.

יוסף הסתתר במחסן. כשהלכו באתי אליו ומצאתי אותו כורע על ברכיו אל מול הכורסה מחכה לאהובו וצעיפי משי פזורים סביבו. "בוא," אמרתי לו, הושטתי לו יד והוא בא. יצאנו החוצה. הוא מירק בצעיף משי את פסלי הגבס המכוערים וכשסיים התיישב על מעקה בריכת השושנים, חלץ את נעליו, והפעם לא ביטא המיות שמחה כשראה את דמותו המשתקפת במים עטורה בשושנים. קולות של עצב, חשש וגעגועים בקעו מגרונו וגופו התנדנד.  התקרבתי אליו והבטתי בו בחמלה. דמה בעיני לגור עול ימים שאיבד את אמו ונותר לבדו ביער.  חלצתי גם אני את נעלי העקב שלי, ללא התלבטות הסרתי את הגרביונים, הפשלתי את שמלתי, התיישבתי לצדו וטבלתי כמוהו  את כפות רגליי במים, ניסיתי כמוהו להתנדנד קדימה ואחורה בלי לאבד את שיווי המשקל, ולמדתי שנדרשת מיומנות רבה להתנועע כך ברצף. יכולתי להבחין שהוא הרגיש שמשהו קרה לאיש היחיד בעולם ששמר עליו ואהב אותו והיה צריך לחזור אליו ולא שב.

"אתה מחכה לו," אמרתי והבטתי אל תוך המים מהם נשקפים עכשיו פניי ופניו.

הוא לא הגיב לי.

" אדאג לך עד שיחזור,"  אמרתי.

יוסף הפנה את מבטו אליי ואיתרתי הבנה בעיניו.

קמתי ממקום מושבי לידו והתיישבתי שוב, הפעם מאחוריו, ידיי מקיפות את מותניו ורגלי שנינו משוכלות זו בזו בתוך מימי הבריכה. ידיי נכרכו בידיו. הנחתי את סנטרי על כתפו, ולחשתי לאוזנו תפילה לשלום אוהבו. הוא המשיך בתנועת הנדנדה שלו ואני נעה אתו הלוך ושוב הלוך ושוב. 
אחרי כמה ימים יוסף נעלם. אני עדיין המשכתי לעבוד בבית של דוד אפרים. סיכמתי עם ילדיו שאשאר שם עוד חצי שנה, בינתיים אכין לי משרד אחר ואעדכן את הלקוחות. יוסף לא חזר.  גם אם רציתי להודיע למשטרה, לא ידעתי מה לדווח. אפילו תמונה שלו לא הייתה בבית, ולא  ידעתי עליו פרט אישי כלשהו. אחרי חודש שלא שב ידעתי שלא ישוב עוד.

נסעתי לחוף הים והלכתי דרך המזח אל הסלע. כרכתי את צעיף המשי שנטלתי מהמחסן סביב צווארי, חלצתי את נעליי העקב והשארתי אותם למטה וטיפסתי למעלה, נעזרת בידיי, מתעלמת מקרעים שנחתכים בשמלתי. התיישבתי במרום הצוק והבטתי לעבר האופק. ניסיתי להתנדנד כמו יוסף ובנס לא צנחתי למטה. הרכנתי את ראשי כלפי המים ומבטי צנח לעומק רב. שלא כמו מבריכת השושנים הרדודה, דמות עטורה בפרחים לא השתקפה  מהים. כך הוא ישב כנראה אחרי שעזב את הבית וחיכה. חיכה לדוד אפרים. מי יודע כמה זמן ישב כאן וחיכה לו, ישב והתנדנד וחיכה.  אולי לילה שלם ישב כך והתנדנד והייאוש והפחד צמחו ותפחו בו עד שהפכו לכדורים קשים וכבדים, שהפרו את שיווי משקלו, והוא צנח לים ובו הוא מתחבא עד אשר דוד אפרים יבוא ויוציאו. 

התרתי את צעיף המשי מצווארי, קמתי ונעמדתי על הסלע, נפנפתי בידיי, שחררתי את הצעיף, עקבתי בעיני אחריו כשעף. התיישבתי שוב והתנדנדתי אחורה וקדימה עוד ועוד.

 

 

 

27 תגובות

  1. סיפור אנושי ונוגע ללב, איציק.
    רק תהייה אחת – נשארתי עם אקדח מהמערכה הראשונה שלא ירה שם עד הסוף – "גברים אינם נמשכים אליי. חסרת חן אני, בלשון המעטה. וגם חסרת מזל. מכוערות רבות ידעו כבר גבר בגיל עשרים ושש ואני בבתולי".
    זה לא ממש נפתר – חיכיתי לראות מה יקרה אתה ועם יוסף אבל הוא רק נעלם. זה כאילו חסר – מרומז – היא מתנדנדת אתו קצת, וגם חוזרת משום מה על פעולותיו על הצוק. יכול להיות שאפיזודה כזו היתה נותנת לכל זה חידוד?

  2. היכולת שלך לשקף את הדברים דרך עיניה של אישה נפלאה. אהבתי את האנלוגיה בין ניגוב הטחינה ובין אות הפעולה בהמשך. בכלל
    באיזה רגישות אתה מתאר דמויות!

  3. יעל ישראל

    יפה בעיני זה שלקחת נושא קונטרברסלי כזה, על סוג של ניצול של בחור קצת רפה שכל, ונהגת איתו כה בעדינות בלי לשפוט.

    (מאיפה אתה שולף את הסיפורים האלה איצקוביץ?)

  4. סיפור יפה. דווקא הסוף מביא לי את החופש שיש ליוסף וכנראה שאין לה.

    גם לי קצת הפריע " החסרת חן" .

    אין לי סיבה מוגדרת.אולי כי לכל אישה יש קצת חן( בעיניי).
    יש לי חברות לא יפות ובכל זאת רואות בעצמן חן .

    האופן שבו אישה רואה את עצמה , יש בו בכל זאת תמיד פאן חיובי.

    זה גם מבוסס על הרצאות ששמעתי וחברות שהיה לי איתן קשר.
    מצד אחד את שופטת חמורה של חזותך וצד שני כן מחבבת ואפילו בכל גיל את מה שאת רואה ואומרת לעצמך שאם תיתלבשי וכ"ו אז כולם יראו וידעו.

    כמובן שאנורקסיות לא רואות את זה , אבל פה מדובר בבחורה די מענינת מבחינת הכתיבה שלך ובסך הכל שפוייה והפרט הזה לא נראה לי.

  5. מוטי גלדמן

    כרגיל אצלך איציק:רגיש, אנושי פאתטי ויצירתי מאוד. הדבר המצחיק ביותר בעיניי בסיפור הוא הגדרתו של העו"ד כ"הומו" על ידי המתלמדת.זה כביכול הסביר לה "הכל".אבל הוא היה נתון לסטיה אחרת. הרומן בין האדון לעבדו
    המפגר מאוד נוגע ללב.

    • מוטי, אתה בוודאי צודק, אבל האם נקודת מבטה היא נקודת המבט של הקורא או הכותב?

      • מוטי גלדמן

        אמיר, הבה נניח שלפחות הכותב לא חושב כך.ניתן קרדיט לאיציק. נזכרתי, בהתייחס לעניין, בהצהרה של אחת הדמויות בסדרה "מלאכים באמריקה". זהו גבר תקיף מאניפולאטיבי וכוחני בעל שליטה במסדרונות הבית הלבן. הרופא שלו מזכיר לו שהוא "הומו" ובתגובה הוא מתקצף וצורח עליו: לעולם אל תקרא לי ככה. זה שאני שוכב עם גברים לא אומר שאני הומו"

  6. עדנה גור אריה

    סיפור מרגש ונוגע ללב. הצלחת לתאר משהו כל כך אנושי בעדינות מופלאה.

  7. רותקתי נדהמתי, הוקסמתי – לא נראה לי שזו תגובה טבעית של בחורה למעשה סדום,גם אם היא מדשדשת בלימודי משפטים (ואולי באתיקה בכלל), לאור דמותו מעוררת החמלה של יוסף המשועבד ליצריו של הדוד. קשה לעלות על הדעת שמדובר בבחירה חופשית של החלש;יוסף מתגורר בתנאי מחיה עלובים, החיבוק שקיבל מפעם לפעם נראה כמו מס ליצרים, זריקת עצם לרעב.יש כאן סיפור, אבל מרגיז.

  8. תודה אמיר, לאה, איריס, אסתי, יעל, מוטי, אביטל, לבנה, עדנה.

    בקשר לזה שבחורה אמרה לדודה: הומו.
    מבחינתי זו תגובה שלה, כמו של הילדים שמגלים סוד כמוס (כמו בפינוקיו: גילינו את סודו , אפו ארוך מאוד)וממהרים להטיח אותו במין קנטרנות כזו.
    וגם רצתה לודא זאת, כדי שתבין מדוע המשפחה החרימה אותו לפי הסטנדרטים שלהם.

  9. הסיפור יפהפה ועדין, איציק. הבחירה בעריכת דין ובנדל"ן מוסיפה נופך של יופי לסיםור בגלל ההיבטים האתיים ובגלל הקשר בין אדם לאדם שחורג מן הקשר למקום.

    אתה כותב בחסד, איציק. כתיבה קולחת ורגישה. שאפו.

  10. יעל בר שם

    סיפור מהמם ונוגע ללב. בקריאה חשתי שאני נסחפת יחד עם הגיבורים לתוך חייהם. אהבתי.

  11. כמו שאמרו קודם, לפני; רגיש ועדין ויפה.
    מה שמרתק בסיפור זה הקונפליקטים החוזרים בין היופי לכיעור. הנערה המכוערת (לפחות בעיני עצמה) לעומת הדוד-לא-דוד שנראה טוב, ושני אלה לעומת יוסף שתיאורו דוחה אפילו.
    המראות הגסים של החצר מול צעיפי המשי הרכים והעדינים, המחסן שהוא אולי הסביבה הכי לא רומנטית שבו מתבצים אקטים קרובים של אהבה.
    אין כמו קונפליקט טוב לרתק את הקורא ואתה אשף בזה, איציק אביב.

  12. מיוחד מאוד הסיפור הזה, איציק.

    • אבל החום קקה הזה בבלוג שלך, הייתי מחליפה אותו דחוף.
      עושה דיקי, השילוב עם הירוק פורמייקה.
      כמו מטבח בשנות השבעים בעמותת עיוורי צבעים.
      תסלח לי על גילוי הנפש העיצובי, כן..?
      אגב, תופעה מעניינת, אחוז עיוורי הצבעים בתחום מפתחי תוכנה הוא כפול משיעורם בכלל האוכלוסיה.
      אתה מפתח תוכנה?

      • יודית בבת עיני
        ראשית תודה על הקריאה והתגובה.
        שנית אני לא עיוור צבעים, נהפוך הוא, אין גוון שאני לא מבחין בו.
        שלישית, כן אני בוגר ממר"ם וכולי וכולי, כלומר בכללי מתפרנס מתוכנה.
        רביעית, בקשר לקקה את תקראי את הסיפור הקצר הזה, הראשון שפרסמתי פה, הקקה מככב בו:
        http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=161&blogID=70

        חמישית, למענך, אחליף צבע, רק תאמרי מה את רוצה. מבטיח.

        • פששש… איזו הענות..
          קח אפור, הוא יחסית יפה, גם השחור בסדר, וכדאי שהרקע יהיה בלבן ולא בירוק הזה שמכוער נורא.
          וחוץ מכמה חובבי שנות השבעים, שרופים, רוב האנשים נרתעים ממנו.
          בכלל, חברה שלי, שגם הוזמנה לבלוג הזה, וכנראה שתפתח פה משהו, הזעזעה עמי מצבעי בננות ומהעיצוב, משהו שנראה שייך לימי האינטרנט הראשוניים.
          והבן שלי, שעובד עם בוגרי ממר"ם, אמר לי היום שארבעה מעשרה אצלם הם עיוורי צבעים.
          מעניין, אה?
          בני גם מפתח תוכנה, אבל לא עיוור צבעים, ברוך השם. אולי כי לא סיים ממר"ם.. (:
          אבל הסיפור, הסיפור, שאמור להיות העיקר, יוצא דופן באנושיות שלו, בצבעוניות שבו, זה הסיפור השני שלך שקראתי, הראשון היה על הגבר הגלמוד שגר ברחוב ז"בוטינסקי ומזמין זונה, מאוד אנושי ויפה, הקטע שהוא שר לה בערבית ובוכה, אבל משהו בנישה שנדחפת אליה, הסטריאוטיפ של הזונה טובת הלב, איכשהו קצת צרם לי.
          והסיפור הזה חף מכל סטריאוטיפים, ולכן רענן וייחודי, יפה מאוד.
          אני אמשיך לקרוא דברים שלך.
          הוצאת ספר?

  13. יפהפה ונוגע. אהבתי מאד.
    מומלץ אצלי בפרוזה.
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/1612-912.html

    תודה על הכשרון שלך.

© כל הזכויות שמורות לאיציק אביב