משחקי חברה – גמדים וענקים – בעקבות "השאלון" של יעל

  
לאחר חיפוש מי התחיל פה עם "השאלון", ומציאת הפוסט של יעל שמציע העברת שרשרת
של "השאלון" כמשחק חברתי חביב וקליל,
נזכרתי גם אני במשחקי חברה מפעם שהיו נהוגים בכיתה, בחברה, אפילו בפורומים וירטואליים
שונים.

אני אוהבת כאלה, אוהבת קלילות, אוהבת גיבוש חברתי (למרות שגם תמיד יש לי אנטי אליו),
אוהבת להשתייך ומיד גם להתנגד או לשמור על האינדיבידואליזם.

נזכרתי בכיתה ד' או ה' בבית הספר ההוא שבקצה העולם. בית ספר קיבוצי.
הוחלט שמשחקים בכיתה גמדים וענקים.
כל ילד מקבל פתק סודי, עליו שם של ילד אחר בכיתה.
אותו ילד יהיה מעתה ה"גמד" של הילד בפתק, שהוא הענק.
על הגמד מוטלת האחריות והכייף "להפניק" (עע" פוסט קודם שלי) את הענק שלו
בכל תפנוק אפשרי למשך השבוע-שבועיים הקרובים.

במונחים של סוף שנות ה 70' בואך 80', מדובר היה בהפתעות קטנות מאד מבחינה גשמית,
וגדולות מאד מבחינת הלב הקטן והמקסים אוהב-המתוקים התמים ההוא.

הגמדת שלי היתה קיבוצניקית לא מהישוב שלי, שהצליחה להפתיע אותי במגש מלא קצפיות
(המלה האחרונה בשנות ה 70'), מדובר פחות או יותר בקצף מחלבונים וסוכר ואולי עוד איזה חומר
משמר צבוע ורוד או לבן, קשה ועמיד בצורת טיפה, וככה ברבים, בתוך מגש פשוט עטוף
נייר כסף נוצץ, מונח בפתח חדרי.

או למשל, היא נתנה לי תקליט.
אמנם משומש ולא חדש, אבל ממש תקליט ויניל, של שמוליקיפוד,
אם אני זוכרת נכון. 
וזה היה הרבה יותר מיוחד מהדיסקים שקונים היום הילדים המליאנים זה לזה או ה MP3
או הדיסק הצרוב או המוזיקה שהם מורידים לחבר מהאינטרנט.
היא ממש נתנה לי תקליט שהיא ויתרה עליו בעצמה, למעני.
תקליט שהיא אהבה. מאד.

היו עוד כמה הפתעות שלה שאני פחות זוכרת.

וגם אני הייתי גמדת, והיתה לי ענקית מישוב אחר (למדנו בב"יס קיבוצי אזורי).
ואני רק זוכרת קצת בכאב שהיה לי קשה מאד לבקש מהוריי לקנות דברים,
ושזה לא היה נושא קל אצלנו.
בסוף הצלחתי להגניב איזו חבילת שוקולד פרה של עלית, וניסיתי לשכלל את זה,
אז שיניתי את ציור הפרה לציור חמוד של גמד עם כובע (כבר אז לא היה לי כשרון ציור),
ושלחתי אליה באריזה מושקעת.
איכשהו שמעתי בעלבון מסויים על האכזבה שלה, ולכן ניסיתי להשתדל יותר,
אבל חומרית לא יכולתי. 

הייתי קצת בדילמה, ולא ידעתי יותר מה לעשות.
לכן התחלתי לתת לה חפצים שהיו שלי, כאלה שיכולתי איכשהו לוותר ולתת,
שנראו יחסית חדשים ולא שבורים נגיד, ועטפתי בצורות מושקעות יחסית לאז.
הענקתי לה אפילו גויאבה אחת מפרדס הגויאבות שליד הבית שלה………… עטופה ב,
מי אם לא נייר הכסף האלמותי, שהפך כל מסטיק עגול סתמי לכדור קסום של בדולח.

אני לא חושבת שזה מאד ניחם אותה, וזה עשה לי עצוב ופחדתי לא להיות בחברה בגלל זה,
ושאחשב לענקית נאחסית ומבאסת.

המשחק נגמר די בקול ענות חלושה.
חלק מהילדים הסתכסכו זה עם זה, אבל בחן אמיתי של ילדות, 
חלק העריצו החל מאותו רגע את הגמד המשקיען שהיה להם, ונעשו החברים הכי טובים.
הילדה שהיתה ענקית שלי לא כעסה עליי,
אלא כאילו "הבינה את מצבי", ולא מדובר היה בעוני,
ואני לא בטוחה שזה הקל עליי שהיא הבינה את זה, כי בין ילדים, שלא כמו בין מבוגרים,
מה שהכי חשוב לך הוא להיחשב כמו השאר ולהסתיר ככל שאפשר אם משהו אצלכם שונה.
ניסיתי להסתיר, אבל במשחק כמו זה, אי אפשר להסתיר הכל.

ההבנה ההיא לא הקלה את חיי, כי כשילד מבין משהו על ילד אחר (בדר"כ בתיווך ההורים), 
האמפטיה היחידה שהוא יכול לתת היא להשתדל שלא להציק לו, 
אבל את תמיד מרגישה שהוא לא באמת ירצה להיות חבר שלך עם כל זה, ובעיקר, אני כילדה, 
נורא לא רציתי לגלות, הכי הכי רציתי להסתיר,
כי ברור שחשבתי שאני והוריי יחידה אחת אנו,
ולכן פרט מעיק עליהם הוא פרט מעיק עליי.

זה מה שעלה לי כרגע לכתוב,
מחזיר לפעם, לטוב ולרע והקשה ששהה שם בערבוביה,
וחייבת לציין שהיה שם המון יופי וטוב שבלט במיוחד לצד הקשה והמעיק והמלחיץ.

וגם שבשבילי, ילד זה מבוגר נורא זקן וגם די חסר אונים.