אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
זה לא הגשמים ולא שלוליות, גם לא שלג מפשיר ולא הרפש שאחרי.
ירושלים היא ה"אשמה" הבלעדית בכך.
זה כביכול: הקודש והחול.
כל כך הרבה דילוגים אני נצרכת לדלג בכל פסיעה בכל מבט בכל פתיחה של מטרייה,
בכל רחוב בכל סמטא בכל טיפה בכל זירזוף, בכל שחור וכל לבן וכל אפור,
עם כל אחד,
כל מי שרק רוצה בכך.
צבעוני אין כאן הרבה.
אני לקחתי על עצמי ללבוש צבעים, מזמן, בכך צובעת קצת את העיר והסביבה הקרובה,
ואני לא היחידה.
אתמול למשל הגיע אלי לשיעור פרטי אברך חרדי לבוש שחורים.
איך הגיע לביתי ואיך סיכמנו, גם סיפור, אבל הנה נפגשנו, והיה מדהים. היתה הארה קטנה,
כזה מן קומזיץ מקומי בתוך דירה עם חלון פתוח ודלת פתוחה לבל יהיה חשש ייחוד.
ואני מאד מעריכה את הפתיחות לה נזקק האברך בכדי לאפשר את המפגש הזה,
והוא טוען שכל זה בזכותי, ושנינו זכינו.
באיזו עיר אחרת לעזאזל בעולם זה היה קורה ?
לבשתי צנועים וכמעט ולא הבטתי בעיניו, והוא הניח קפוטה וז'קט ורוב לבוש בין מעיליי
שלי בכניסה, כך לראשונה התערבבו להם "קודש" בחול במפגשנו.
לעונג לי בשנים האחרונות לגשר, ביני לבין חלקיי הפחות ידועים לי,
ביני לבין דתיים, חרדים וכל השאר, אנשים שפעם גרמו לי לאנטי די גדול.
אומרים שאם אי אפשר לנצח אותם, התיידד עמם.
וכך אני עושה.
ולראשונה לא מתוך הרצון או הצורך לנצח, כי אין את מי, אין אחר.
והם בכך נמסים ונעשים רכים ומדברים ואדיבים ומקסימים, אפילו מתנצלים.
כל צד הופך בהשתדלותו יותר ויותר דומה לצד השני,
עד שאנחנו הופכים למאד דומים זה לזה ולנבדלים מסביבתנו הקרובה והרחוקה,
שותפים לדבר הקרבה בינינו, שותפים לרצון לקרב אחים ולבבות.
שיעור פרטי בסוף לא התקיים, דחינו לשבוע הבא.
ישבנו ודיברנו יותר משעתיים קסומות.
משני צידיו של שולחן, מעט מרוחקים בכדי לאפשר קרבה בטוחה לשנינו.
ואני מעריכה את האדם האמיץ הזה עד מאד,
ויהיה שיתוף פעולה, יהיה.
מרגישה שכל אחד מאיתנו למד המון, וחשה גם שליחות גדולה מצידי כלפיו וכלפי המגזר הזה בכלל.
כבר הרבה זמן שיש לי בראש הקטע של ליזום מסגרת של הידברות חרדית-חילונית.
לא דתיים, חרדים.
ונדמה לי שזה כבר קורה ועוד יגדל בעתיד הקרוב, ושזו אחת הדרכים והמשימות שלנו
בתוך העם שלנו, לדבר, להכיר, להבין כמה דומים.
אני לא קוראת לזה "לגשר" אפילו, אתם לא תאמינו כמה ה"צד השני", לא משנה באיזה תחום,
הופך לבדיוק אתה, כשרק באים בנדיבות ובאומץ ומבינים את הפחד וככה בשנייה הוא גם
יכול להיעלם (אבל ממש לא חובה).
ולא ייאמן החיוך שכל זה נוסך.
חחחח סחה על הבגדים הצנועים. אברך משי, בחיי.
יותר אברך של פוליאסטר 🙂
ודפקתי צניעות משהו, הלכתי לקראתו וככה הרווחתי המון..
איזה פוסט אוטנטי ויפה. כל כך טוב לשמוע על משהו חיובי שקורה כאן.
תודה. ומי הכותב/ת ?
רונית, הסקרנות והגישה נכונות וראויות אבל לגבי ה"גשר" – שלא תהיה לך טעות. כן, וגם לא…
הייתה לי פעם מסעדה בירושלים. אחד הגימיקים שלה היה שהיא נראתה כמו דירה – היית מצלצל בדלת והיו פותחים לך, וכו".
היו לי שני חרדים קבועים שם – האחד "פעלולן חתונות" (מאלה שרוקדים עם שש כוסות על האף) והשני – מורה לתלמוד.
עם השני ביליתי בהמון שיחות על אלוהים ויהדות ופילוסופיה ודתות.
שניהם הגיעו לשם כאל מקום מפלט.
שניהם חשבו בפעם הראשונה שזה מין בית זונות.
יש על מה לגשר.
וסיפורים אחרים אבל על אותו עיקרון יכולתי לספר כמובן גם על בדואים או על יפנים. כולנו בני אדם, אבל מעוצבים באופנים מאוד שונים.
כנראה שלא כל החרדים אותו דבר..
יש את אלה המחופשים שמחפשים בית זונות, ויש כל מיני, ויש גם את הגדולים, כמו שיש בכל קבוצה, שמחפשים אמת ואת הטוב.
פגשתי כל מיני חרדים כמובן. ולא התכוונתי לומר ששני אלה לא חיפשו גם את האמת ואת הטוב. להפך. אנשים יקרים, והתיידדנו. אבל הבאתי אותם ויכלתי להביא עוד כמה דוגמאות רק לומר שיש פער, שבו בזמן הם באו ממקום מנטלי אחר באמת (וללכת לזונה ביהדות זו פרוצדורה מסודרת. צריך לנסוע לעיר אחרת וכו").
יהיה לך מרתק.
מה שם המקום שהיה לך בירושלים ?
באיזו תקופה ?
זה נשמע מרתק.
אתה עדיין בעיר ?
לא… אתה נשמע כותב מתל אביב.
הי רונית, למסעדה קראו "זורבה הבודהא" והיא הייתה בתוך החצרות של יואל סלומון, והיא נסגרה לפני כשתים עשרה שנה… מאז הספקתי ללמוד וללמד באוניברסיטה, לעבור לתל אביב ו… שם אני עכשיו.
מז"ט. אני מריח שידוך. יפה.
שידוך של מה ?
הבחור נשוי ועם ילדים.
אני מקווה לשידוך רעיוני.
גם אתה אנטי ?
אני לא אנטי. להיפך. אפילו למדתי להנאתי כמה שיעורי תלמוד ואני חילוני גמור מלידה.
טוב לא אמרת שהוא נשוי עם ילדים.
ניסיתי.
פעם הבאה כאפה :))
רונית קפצתי לביקור ונהניתי מרוח הפוסט. מתה על הבגדים הצבעוניים שלך.ושמחה על החיוך.
אני בגמילת אינטרנט אשוב לסעודות קצרות כשאוכל.
תודה, מירוש.
האמת שהחרדים לאחרונה מעניינים
אותי, בערך כמו שנזיר בודהיסט או כל בן תרבות אחרת.
רק שאיתם אנחנו צריכים להסתדר באמת, כי הם כאן. כל כך כאן.
ואני בהפסקה קצרה מגמילת האינטרנט.
באמת תהיתי איפה את ….
יפה, נדיב וחי. יש תחושה שאת יכולה להרגיש את עצמך ואת האחר בחדות, במין"עֵרות" בכל מקום כמעט — מה שקורה להרבה אנשים רק כשהם נוסעים למקום רחוק
וואו, תודה.
גם אני נוסעת למקום רחוק,
אל עצמי ….
נפלא, רונית!
תודה לך שירית.
שחם יקירתי, כתבתי לך בדעה צלולה את מה שכתבתי, כי נמאס היה לי להתייחס בעדינות לאדם שדי מצריך כאפה …. ביקשתי מיעל אחר כך למחוק את תגובתי, כי בכל זאת, לא יאה ככה, וגם לא נראה שזה ממש יעזור …. באמת נראה לך שהסגנון המלחמתי והמאד לא נחמד שלך, ולא מתוך אמיתיות, אלא מתוך רצון להתנגח, יוליד הקשבה אלייך ? איתי בכל מקרה זה פחות הולך, מה גם שהבלגה היא לא הצד החזק שלי. אחרי שהסדרנו את זה, אולי אכנס אחר כך לראות על איזה שיר את מדברת. נראה.
קראתי
ולאחר שקראתי – אינך מסוג האנשים שאני מנהלת עמם אינטרקציה.
כל טוב ותהיי חזקה.
בכבוד.
ובאמת מאחלת לך אינטרקציות טובות עם מי שמתאים לך.
(וגם לעצמי).