יומולדת משרדי ועוד כמה דברים

כמה שאני מנסה לא לשים על היום הזה, אני תמיד מרגישה באותו יום שזה צריך להיות היום ש-ל-י.
עד כאן יכול היה להיות בסדר. הבעיה שהיות יום היום ש-ל-ך, יכול ליצור לחץ נפשי
לא מועט וציפיות בעיקר שלך מעצמך.

להיות שמח, למשל.
לחגוג, משל שני.
לענות יפה ובהכרת תודה מרובה ובשמחה מתפרצת לכל מי שמתקשר לאחל.

לעשות חשבון נפש, 
מה שאומר לנסות להבין איך לעזאזל הגעת למצב שאת נמצאת בו
כרגע (ולא משנה, כמעט תמיד ילווה תסכול מסוים את רוב האנשים, תחושה כזו של 
"לא כך תיארתי לי"), ומה את אמורה לעשות כדי ש"זה" ישתנה כבר.
השנה גם צצה לי השאלה *האם* הדברים האלה בכלל משתנים אי פעם.
הגעתי למסקנה, שלרוב לא.

וזה לא אומר שזהו, הלך עלינו והשינוי המיוחל לא יבוא מבחוץ ושאין תקנה.

זה אומר, שכדאי ללמוד לאהוב את מה שיש.
וכאן אני מגיעה לביירון קייטי, שיתכן שחלקכם מכירים או שמעתם עליה.
אני לא אסקור את תורתה כאן, רק אציין שמדובר באשה שנקלעה בזמנו למשבר
מאד רציני, שתתה ועלתה במשקל, ואשפזה את עצמה במרכז להפרעות אכילה דווקא,
כי זה הדבר היחיד שמימן ביטוח הבריאות שלה באותם ימים.
שם היה דכאון, והיו טיפולים ושיחות.
אבל לא זה מה שסייע לה.
היא יום אחד התעוררה והלמה בה ידיעה אחת: 
למה אנחנו מתווכחים כל הזמן עם המציאות ?

רוב המחשבות שלנו עוסקות במה היינו רוצים ומצפים שיקרה, ובכעס והתנגדות ואכזבה
מכל מה שקורה או קרה למעשה.

היא זכתה במה שמתי מעט זוכים לו בחייהם:
להארה, כלומר שינוי תודעתי חריף מאד, לא בשל נסיבות מיוחדות, אלא כאילו כך סתם.
והשינוי הזה הוליד תמורות מהקצה אל הקצה. כל חייה השתנו לחלוטין, לא כי הגיעה פייה טובה
או כי בעלה נהיה מקסים אליה פתאם, או כי היא זכתה בלוטו.

השינוי קרה כי התודעה שלה השתנתה פתאם, וכי היא הצליחה לראות את מה שנסתר
מאיתנו רוב הזמן:
שחבל להילחם עם המציאות, שכדאי לאהוב את מה שיש, כלומר להבין
שהמציאות היא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לכם, בדיוק משום – 
שהוא קרה !!
הוא לא וירטואלי, הוא לא בפנטזיה, הוא לא במחשבה או בעולם אחר או מחר,
הוא הדבר היחידי שיש בידינו, ולכן הוא החומר היחיד שקיים.

הקריאה בספרה והצפייה בסרט עליה ובכלל הגישה, עושה לי הרבה טוב על הלב.

מאד קשה ליישם את "העבודה" שהיא מדברת עליה, לא כי קשה לשאול את ארבע השאלות
ולענות עליהן לגבי כל תחום אותו רוצים לחקור, אלא כי אנחנו מורגלים בחשיבה אוטומטית,
ועשרות שנים של דיכוי כזה, לכי תמחי בהינף אחד.

אבל כשאני מצליחה להבין בכל פעם בנצנוץ נדיר של הבנה, משהו מדבריה,
ולא שכלתנית, אלא רגשית, פתאם נעשה לי שלו. מאד. 

עד כאן ביירון קיטי.

ובאותו יום הפתיעו אותי אנשים, 
דווקא ביום שהחלטתי בו על יום דכדוך.
לבשתי ג'ינס שלא הולם אותי כל כך, ומעיל דובון מגעיל, והלכתי לעבודה.
החלטתי שאני הפעם עושה משהו אחר ליום הולדתי: 
מאפשרת לעצמי להיות רגילה עד מדוכדכת,
מה שתאם את מצב הרוח שלי באותו יום.

אבל אנשים קלקלו לי את התוכניות, ואחרי שעת דכדוך מסוים, התקשר ידיד טוב, לקח אותי
לארוחת צהריים והביא מתנה (ספר על זיקנה ….),
חזרתי למשרד בעודי חושבת,
"היה נחמד מאד, אבל אני יכולה לחזור לרגילות ולדכדוך מעכשיו".
אפילו הזלתי דמעה על מר גורלי.

איך שנכנסתי חיכה לי שם עציץ ענק מאנשים מהעבודה.
זה כבר היה מוגזם.
איזה חמודים, היתי בשוק.
אבל עכשיו אני צריכה להעמיד פני שמחה ולחגוג ?
אז לא.
הודיתי מאד ואמרתי שאני ממש אוהבת אותם, והם שמחו מאד, ומותר היה לי להיות רגילה,
לא רוח וצלצולים.

חזרתי לנסות לעבוד.
טלפונים מכמה חברים וקרובים. מזל טוב. אני לא מורגלת בכל כך הרבה טלפונים ביום אחד,
אבל עודדתי את עצמי, שעוד מעט, אוטוטו, אני חוזרת לשגרה הברוכה.

בעודי בטלפון עם אמא שלי, ישובה בקושי על הכסא המתנדנד במשרד, ראשי שמוט לאחור,
פתאם הופיע זוג חבריי הטובים עם תינוקת הבונבון שלהם בתוך המשרד שלי !!!
הייתי המומה. הם לא ידעו אפילו את הכתובת והם גרים בעיר אחרת.

עוגות, מתנות, נשיקות, הפתעה אמיתית.
שמחתי, אלא מה ?

והכי נחמד היה האירוח המשרדי שהם זכו לו:
תה משקיקי ויסוצקי בכוסיות קלקר, מים מהתמי בר, שקיקי סוכר מעובדת שלא היתה 
באותו יום, והעוגות שלהם.
והכל בינות מחשבים, עכברים, קלסרים, מהדקים וטלפונים שולחנים אימתניים.

היה כייף בסך הכל, ותחושה של אהבה מכל הכיוונים.
והחברים שלי נפלאים ואני אוהבת את כולם.

אבל הדבר שהכי היה נחוץ לי והכי שימח אותי באותו יום היה לחזור הביתה,
לנעול את הדלת מאחוריי, ולהישאר עם עצמי בשלווה ובשקט מבורכים.

בשבילי זה הדבר הכי חשוב בחיים.