נפל עלינו עץ

בידי שקית זבל, פניי מועדות למחוזות של עסוקים וראשי בעננים,
וכשפניתי לעבר הפח, מתוך מוכניות קיומית,

פתאם אני רואה במקום פח הזבל הרגיל, ככה:

אבא אחד (חמוד), ילד, הרבה אנשים סקרנים, עץ ענק אחד עם מבט אשם אבל גם
קצת של נקמה בין העלעלים, שרוע לכל אורכו הענקי על שתי מדרכות, כביש אחד ואוטו
שנראה די מחוץ או בכל מקרה, לא מרגיש לגמרי בנוח מתחת לעץ הענקי שהחליט להתמוטט דווקא
עליו.

כמה אנשים שנראו בעבודה, צילמו את העץ שקצת מצמץ כי היה חם וגם כי התחילה
לעבור לו תחושת האשמה, כי הוא נעשה קצת סלבריטאי.

כולם עכשיו הסתכלו עליי ועל שקית הזבל שבידי.

מתוך מבוכה שאלתי בסוג של טמטום: "מה קרה ?"

כולם שתקו והסתכלו על העץ (כל אחד על חלק אחר שלו), 
ורק הילד ענה לי:
"נפל עלינו עץ".

איזה מאמי !! רציתי לאכול אותו באותו רגע, ילד כבן חמש, עם אבא חמוד לאללה, והוא היחידי
שעונה לך כשאת שואלת, והתשובה מבחינתו היא פשוטה: נפל עלינו עץ,
עליי ועל אבא, עליי ועל האוטו של אבא.
הילד נראה בעיקר מסוקרן.

"נפל עליכם עעעעץ ??" שאלתי במתיקות מתנחמדת (אבל אמיתית),
בטון שמיועד לילדים שאמרו משהו ממש חמוד.

אף אחד יותר לא ענה.

שמתי את השקית בצד, השקיתי קצת את הגינה שבצד הזה של הבית,

ובינתיים יכולתי לצפות בהמשך המאורעות.
אנשים עברו, הכביש היה חסום כולו (כביש צדדי של רחוב קטן וכפרי), חלקם התביישו
מההתקהלות ועברו מהר כאילו לא רואים, וחלק עצרו ושאלו:

"מה קרה ?"

והילד מבלי להתעייף:
"נפל עלינו עץ", עתה כבר בטון ענייני יותר, ללא הסקרנות שהיתה בו קודם.

בשואל השלישי בערך, ענה הילד אותן מילים בדיוק, אבל בטון חסר סבלנות,
ובסוף אף בציניות קלה.

אני סיימתי להשקות, הילד סיים לענות, האבא סיים לדבר עם האנשים שצילמו,
והאנשים שצילמו נשארו לדבר אחד עם השני ובפלפונים שלהם.

לא רציתי לאחר לעבודה, לכן עזבתי את הזירה. אפשר לחשוב מה כבר קרה,
בסך הכל עץנפלעלאוטו.

עוד קצת עץ והתחלה של זבל

שאריות של עץ וטאטוא מדוייק אל הפינה

מחווה לחלקים 

כאן המקור לכל הקריסה