סמול טוק, על השיחה הידועה מראש

אולי יותר מלא יודעת, לא מסוגלת, לא רוצה, מקיאה מזה. ממאנת למות עד כדי כך.
רוצה שדבריי יהיו בעלי משמעות, לא מסוגלת ללעוס מילים ולהקיא אותן החוצה.

משתדלת להתנהג "נורמלי", להיראות קונבנציונאלית פחות או יותר, והרי זה לא אמור
להיות קשה. אפשר לחשוב כבר מי אני ואיזה דברים מוזרים אני עושה.

ואני לא מצליחה להבין למה כמעט כל דבר שאני אומרת נראה תמוה או מוזר לאנשים,
או גורם להפנייה מיידית של המבט כלפי, להרמת הראש מהשולחנות.

חלק מזה גם דמיון שלי, שאני נראית מוזרה יותר ממה שאני.
אבל רק חלק.

אני נוכחת לראות שמזמן כבר אינני הילדה הטובה והביישנית והמרובעת שהייתי בילדות
המוקדמת.

ומוצאת עצמי מוקפת באנשים שמדברים כמו אוטומט. מדובר בסוג של סמול טוק,
וגרוע יותר:
"נחמדות" שאותי מבחילה. ולמה היא מבחילה אותי בצורתה הנוכחית ?
כי מדובר בנחמדות מלאכותית, במן קוד התנהגותי בו הנחמדות הזו היא חובה, אחרת
אתה נחשד במוזרות, או חלילה: באי נחמדות,
והגרוע יותר: היא מלווה בכל כך הרבה רשעות ובכל כך הרבה דברים "לא נחמדים",
אבל מתחת לפני השטח.
ואני שומעת את כל מה שמתחת, כל הזמן, ואני מוצפת מהלחשים האלה.

כל מה שלא מדובר, מדבר אליי, אני מרגישה אותו, והוא עושה לי רע.
כבר ביום הראשון קלטתי מי אדם טוב באמת ומי לא.

ולרוב: ה"נחמדים" הכי איומים וצבועים, ממש שומר נפשו ירחק,
ודווקא השקטים יותר, הפחות מתלקלקים או מחייכים, מעוררים בי הרבה יותר אמון.

ולמה הרשעות שמבצבצת דווקא אצל המצטיינים בנחמדות ?
לא בגלל שהם באמת רעים. בגלל שהנפש לא יכולה להכיל כל כך הרבה הסתרות,
לכל אדם יש את הרגשות הלגיטימיים שלו, ואם הוא מסתיר אותם, 
הזעם ייצא במקום אחר, שפחות יתאים.

בינתיים אני נוקטת במן דרך אמצע.
נחמדה כלפי חוץ קצת יותר ממה שטבעי לי, כדי לא להיראות ממש יצור,
ממש כמו שנאלצתי להקדים את שעת הקימה שלי בטירוף…. בכדי להתאים איכשהו
למקום.

אבל מה שאני לא עושה, מרגישה שונה.

הם מדברים על הילדים שלהם, המון.
משעמם, נמאס, קצת נשבר גם מהשאלות הבלתי פוסקות, למרות שבגלל שאני שלמה עם עצמי
פר תקופה, הדיון מסתיים די מהר, אבל כמה אפשר לסבול את זה שכולם אחוקייה
בשעמום שלהם ואתה לא ?

ומה שעוד קורה:
לא מסוגלת לדבר מונוטונית ועל אותו קו כל הזמן בענייני העבודה.

אחת לכמה דקות עולה לי איזה חידוד או בדיחה ואני די חייבת לומר אותה,
משתדלת שהיא תהיה סבירה למעמד, ולא תביך מידי, אבל גם זה לא תמיד מצליח לי.

אני פשוט לא רוצה לוותר על עצמי.
אחרי ההשתעשעות הרגעית, אני בפירוש מקבלת חיים מחודשים,
עוד קצת כוח להמשיך ולסבול את אינסוף המטלות שאני צריכה לבצע, שלרוב לא לגמרי
קשורות למה שהנשמה שלי ביקשה לה.

דוגמא קטנה:
בחורה שלא שותה קפה,
וכל פעם אני שוכחת וקוראת לה לבוא לשתות איתי והיא תמיד אומרת:
"אבל אני לא שותה קפה וגם לא תה". וכאן תמיד נגמר המשפט שלה. כמו בקצרנות.
ללא שום לחלוחית של חיים.

היום אמרתי לה שאני לא מבינה איך קיבלו אותה לגוף הממשלתי בו היא עובדת,
שחשבתי שאחד מנתוני הקבלה הם שתייה של תה בשקיק בכוס זכוכית.

אנשים בפירוש לא בדיוק הבינו.

וכנ"ל לגבי מלא בדיחות נורא מיידיות, בקושי בדיחות, אתם יודעים, מחשבות אינסטינקטיביות
כאלה, שפה בבלוגייה כל הזמן יש לנו.

או שאין שם אדם אחד עם חוש הומור בסיסי, ואני מדברת, ברמה של קצת מעל אוטיסט,
או שאני כבר לא מבינה מה קורה איתי או איתם.

החלטתי שבקרוב מאד אני מפסיקה גם עם הנסיונות המסורבלים שלי לנוע לכיוונם, וחוזרת להיות
ממש מי שאני, ואז נראה אותם מתמודדים.

אחרי ככלות הכל, אני באמת לא חושבת שאני אדם כזה מוזר או כזה נוראי או לא נחמד,
עשרות של תלמידי מחשב מבוגרים יעידו על כך,
אז למה טיפת יצירתיות או הומור או שונות (אני אומרת שאוהבת את הלילה, כי אנשים ישנים
ויש שקט… וואו ממש מוזר),
גורמים לי להרגיש שאני חייבת לשנות את המראית שלי בכדי להתקבל ?