אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
זה לא משנה, איפה שאני נמצאת ולאן שאני מגיעה:
זה תמיד מה שאני רואה אצלם בעיניים.
זו תמיד ראיית הרנטגן הזו לאנשים, רגישות מוטרפת כמעט שתקלוט
כל ניע וניד וניואנס.
לרוב אני קולטת תקציר של אופי שלם דרך התבוננות של כמה שניות או דקות בבן אדם.
זה גם לחיוב,
וזה גם מאד מאד קשה להתמודד עם זה.
הרגישות. הפגיעות.
לרוב, גם הדבר הכי קטן, שרוב האנשים בכלל לא הבחינו שקרה, אצלי יסתובב
אחר כך יום שלם בראש.
האדם מולו כל זה התרחש, לרוב או שלא היה בכלל מודע למה שקרה, או שזה עבר לו
בדיוק תוך שתי דקות.
ואצלי, עיבוד אינסופי כמעט של כל המהלכים כולם, עבודת יתר של הפוד-פרוססור,
שבדרך כלל מחלק אותי לחלקיקים קטנטנים, במקום את המזון שהוכנס.
גם אם אני יודעת ומבחינה שהדברים לא היו קשורים אליי באופן אישי,
עדיין שואף אותו מעבד-מזון לעבד אותי לכדי אבקה דקה.
אותה אבקה, יודעת את האמת בתוך תוכי סך כל חלקיקיה, אבל זה לא מנע מבעדה
להיטחן לכדי אבקה.
ואני לא חושבת שמדובר דווקא בכשרון של ראיית רנטגן של נפשות ואופי של אנשים,
מה שנהוג לקרוא: ראייה אנליטית.
כלומר, הראייה הזו קיימת, אבל היא תוצאה של צורך אחד מאד בסיסי מגיל מאד מאד
קטן: יצר ההישרדות.
כאשר יצור מרגיש שהוא נמצא בסכנה, זה יהיה מאד הישרדותי מבחינתו ללמוד כל ניואנס
וכל ניד וניע של הסביבה בכדי לשרוד, לפי הבנת אותו יצור.
זה יהיה מאד אינסטינקטיבי.
זה מה שהמנגנון לומד.
מאוחר יותר, כמעט בלתי אפשרי ללמד את המנגנון מתי ליישם את הלמידה ומתי אין בה צורך,
היא מהווה מטרד.
כמעט בלתי אפשרי, כי רוב רובם של בני האדם לא מצליחים להפוך את הלמידה המוקדמת
הזו על פיה, חלקם מצליח באופן חלקי, ומתי מעט מצליחים ממש לפצח את הקוד
של מנגנון הפחד אצלם.
פחד מתבטא אצל כל אדם באופן אחר.
אצל הרבה מאד אנשים הוא מסתתר מתחת מעטים שונים לחלוטין ממה שנראה כמו פחד,
ועדיין, מדובר בפחד מכוסה.
ולעניין הרגישות איתה התחלתי:
כשאני מוצאת עצמי מתענה ממנה ומואסת בה לחלוטין, אני מזכירה לעצמי,
שהיא לא רק גרועה.
שהיא טומנת בחובה גם מתנות רבות, ושעצם ההתמודדות איתה הוא מה שחשוב.
אוקיי, אז אחרים מעבדים ושוכחים תוך דקות איזו שטות שמתרחשת, ואצלי זה ייקח
ימים. האם בזה מתמצה כל ההבדל בינינו ? כנראה שלא.
כנראה שמה שחשוב בחיים האלו הוא מה הצלחנו לעשות עם סל המצרכים שקיבלנו,
גם אם כל כך הרבה פעמים נדמה שכל מה שקיבלנו הוא שק ענק של אשפה לא מתמחזרת.
רונית,
אנחנו באמת משדרים את מי שאנחנו בכל ניע וזיע. וכולנו ברמה זו או אחרת טלפתים של רגשות ואופי.
יש לך מתנה גדולה, רק שאת מתקשה להכיל אותה.
אמיר,
מסכימה איתך בחלק השני. ותודה.
אגב, לפי המשפט שנהוג לייחס לנלסון מנדלה (הוא לא שלו, הוא של מורה אמריקאית נדמה לי), הרבה יותר ממה שאנחנו פוחדים מהחולשות שלנו, אנחנו פוחדים מהעוצמות שלנו.
אני מאד מאד מזדהה.
זה נמצא אצל רוב האנשים בדרגה זו או אחרת.
ולגבי כולנו ברמה זו או אחרת טלפתים של רגשות ואופי:
ספר את זה לכל עורות הפיל וה"אסרטיביים" שאני נתקלת בהם כל היום. ישראלים.
ואגב, שונאת אסרטיביות. מילה בזויה.
התשובה היא אלכימיה לא?
להפוך שק פחם לזהב זה הרבה יותר מאתגר בעיניי מאשר להסתובב עם שק זהב על מוכן.
אבל אני מבינה לליבך (אולי)…לפעמים רוצים מוכן פשוט וקל.
במקרים שכאלה אני פשוט מחפשת סניף מקדונלד קרוב:)
נכון, סיגל.
בכלל נראה לי שכל ה"מאתגר",
"מתנה", "להפוך פחם לזהב",
"לימון ללימונדה" וכולי,
לפעמים כל אלו משפטי סרק שנועדו לתת לנו להרגיש טוב עם האופי הדפוק שלנו,
משפטים שנהיה מוכנים להעיף לעזאזל לזבל ברגע שניעשה קלילים יותר…
היום הסתובבתי בצפת עם חברה משוררת… ועד עכשו אני רואה את המבט הרגיש-כואב-מאוכזב-רגיל- לאכזבות של בחור שאולי ניסה להתחיל איתה.
מס-כן !!
אני כבר מרחמת עליו מבלי להכיר אפילו.
מי שאני מזהה ככזה, אני ישר נחמדה אליו עוד יותר מכרגיל, בכדי להשלים לו את הפער שהחסירו החיים.
בנשמה, ביחס החם, לא יותר בהכרח ..
ניתוח יפה של מקורות הרגישות לאדם וסביבה. הייתי נזהר ממסקנות סופיות על סמך רגישות זו. היא יכולה לספק אפשרויות למסקנות. אפילו מומחים בקריאת מחשבות האדם טועים ונחסמים לא פעם. יש חוקים בראייה מסוג זה. אדם או מגינים עליו יכולים לחסום ממך את ראייה הזאת ולכוון אותך לכיוון שגוי בכוונה ממש. האמת לא תמיד נחוצה או רצויה, לא במאה אחוז של מיקרים, ולכן לפעמים נחסמת ואת יכולה להגיע למסקנה הפוכה. הרנטגן הזה הוא טוב ואפשר לפתח אותו, אך גם הרנטגן לא נותן תמונת אמת מוחלטת. בוודאי לא של נפש האדם.
אז לא נשאר לנו אלא לא לשכוח לראות גם את הטוב, כי הוא תמיד קיים שם. ולבדוק בדרכים נוספות. יענו, הצלבת המידע.
אתה צודק, גרא,
לגבי הזהירות הנדרשת לגבי מסקנות סופיות,
כי הן חוסמות אותנו.
צודק מאד, יש לי נטייה לזה.
תודה רבה 🙂
ממש ככה.
את באמת רגישה מאד לזולת.
בקשר של להסתובב עם זה ימים שלמים אמר לי עם חבר טוב תשחררי , תאמרי לעצמך אני בפני עצמי והוא בפני עצמו.
בחייו יש לו את הבחירה והגורל שלו, אם כי טוב לעזור.
מנטרה כזאת.
ניסיתי וזה פעל.
כן, אביטל,
המנטרות האלו שאת מדברת עליהן,
כלומר שינוי צורת החשיבה,
או שינון של משפטים שעוזרים להפריד,
יכול מאד מאד לעזור.
פעם לא האמנתי בזה, והיום בדיוק לתרגול הזה הגעתי.
פירקת כאן לגורמים, רונית, את האמת החכמה (והכואבת) שב"סימפטום האדם האינטליגנטי".
תודה, חנוך.
אני רק חוששת שלא מדובר כל כך בסימפטום של האדם האינטיליגנטי.
מדובר בתכונה שמאד מכבידה בחיים, מאד.
פגיעות ורגישות יתר. עור חשוף.
יש לזה כל מיני רמות.
מעל רמה מסויימת זה מקשה מאד על החיים ודורש טיפול אינטנסיבי.
רונית, אני חושבת שזו מתנה נפלאה אפילו שלעיתים היא מטרידה. זה נותן לא רק כוח להישרד, אלא יכולת להבין את הזולת.
סוג של מתנה, עדנה,
גם בגלל שכל אתגר הוא מתנה.
רק "כוח להישרד" ?? ממש לא.
תכונה מאד מאד מחלישה ביומיום,
מאד לא הישרדותית.
אחת התכונות שהכי נוגדות הישרדות.
לרונית
אני מזדהה ומבין מה שכתבת. זה החומר שממנו עושים אחר כך, אם יש רצון וכשרון
אמנות
האם זהו "החומר ממנו עושים אחר כך אמנות" ?
אני תוהה על כך, גיורא.
מבחינתי זה חומר טוב להתפתחות רוחנית, הסבל.
אומרים שגם עבור אמנות, סבל הוא חומר טוב, אז כנראה שיש בזה משהו.
אני אישית יוצרת יותר טוב כשטעים לי.
אני טעיתי יותר מדי בעבר… כבר לא סומכת על עצמי.
כן,
אומי,
זה מוכר.
אבל בתחושות הראשוניות אני לרוב צודקת.
את מכירה את קריאת הרנטגן הזו ?
יש לנו היסטוריה דומה מאוד כנראה. :)וגם תוצאות דומות. אבל יחסית (וכמובן לא תמיד) אם אני רואה איך אני עכשיו לעומת לפני כמה שנים, אני מכניסה פנימה פחות דברים לא רצויים ולפעמים גם משחררת דברים למרות שראיתי וחשתי בהם כי אני מחליטה שהם לא חשובים לי.
מזדהה, לי.
גם אני.
יש התקדמות …
🙂