נטע אלקיים אמנית
אני מטפסת במדרגות האוטובוס הראשון של היום שרק התחיל, בבואי לנהג הוא נותן בי נקב ודם מתחיל לטפטף מבפנים עם כל צעד אל עבר הכסא החצי-מרופד, קשה לי לנשום ולפלס לי דרך בתוך האוויר הצמיגי.
אחרי ישיבה מאולצת אל מול עורף חצי-מרופד, כולי שמחה של רגע על ההזדמנות להניח ישבן, אותו אחד אשר מתחיל לזוז בחוסר נוחות כאילו הוא סובל מ'פחד-מושב'.
קשה לו לשבת וגם לי, המחוברת אליו, גועשת הבטן וכבדו הריאות.
ואז, בתנופת יד-ימין אני מצליחה להרים את ישבני הטעון באנרגיה, נותנת דחיפה לרצפת-האוטובוס עם הרגל, גופי מתרומם וקרב אל תקרת-הפח המחוררת בפתחי מיזוג אוויר מאובק, אני מצליחה לאזן את עצמי כשוכבת על הבטן שמרחפת כעת עם ישבני ושאר הגוף, באוויר.
נטולת-היסוסים אני שועטת קדימה ופורצת החוצה דרך השמשה הקדמית שמול הנהג ומשם הלאה, הלאה משם…
אלה עינויי מוות כשהוא בתוכי, הלב שלי דופק בקצב רצחני כמו על זמן-שאול, כדור-אש קטן מחמם לי ממרכז הבטן את כל הגוף…אני מזיעה, לא נינוחה. הגרון שלי רוצה לפלוט החוצה משהו אך נשנק.
אני משתעלת ומנסה להוציא את הגוש הבלתי-נראה שתקוע שם, עולה ויורד, מדגדג לי את הלוע וחונק אותי עד דמעות.
אך עם זאת, אלו אחד מאותם רגעים נדירים בהם אני מרגישה חיה על כל עצמיותי ועצמותיי, מהכבד, דרך הריאות ומשם לוושט וכמובן מפנים הבשר וכלה בשכבות החיצוניות של העור.
הגוף שלי במתח-גבוה ואני חוששת, אם יתחכך בי מי מהנוסעים שבאוטובוס- יחטוף מכת-חשמל.
העיניים שלי רטובות מאגלי-מים, המופרשים על-מנת לקרר את השריפה המשתוללת לי במוח.
אני קמה אל הנהג, על סף עילפון כבר ומבקשת לרדת "כאן, עכשיו…תעצור לי אני מקיאה~!"
מבטי-נוסעים נעוצים בי ואני מתענגת, אוויר…..הדלתות נפתחות בצליל של שמפניה מנוערת מידי, וכשהן נסגרות- סערת מחיאות-הכפיים, רגע אחרי שאחצה את הכביש בלי לסגת מהאור האדום של צומת 'קיבוץ-גלויות'.
שמשת-החלון המטונפת עליה נשען ראשי, התמלאה באדי הבל-הפה הבוער שלי. וכעת, כמו גשם של טיפות קוויות-דקות ממיסות את האד שנוצר, ומבעד לאד המטפטף מתבהרת לעיניי אישה.
היא רצה. מנסה להספיק כנראה, להגיע לתחנה בה יעצור בשניות הקרובות, כלי-הרכב המגושם הזה שבתוכו אני. היא לובשת אודם אדום ופניה כמו הולכות ונצבעות באותו הגוון מחמת המאמץ של הריצה.
הבחנתי בעווית שקיבלו פניה, היא דמתה לעווית של בכי.
משונה…האם אצלה כשהיא מתאמצת ובוכה- זה אותו פרצוף?
הרמתי את קליפת ראשי ימינה ומשכתי כתף אל עבר דלת-הנהג שנפתחה בכדי לבדוק אם היא הספיקה להיכנס או לא, כשלפתע הבחנתי שהנוסעים סביבי קיבלו בדיוק את אותה עווית של בכימאמץ-
כולם לבשו את פרצופה של הגברת ולא היה לי ברור אם הם מתאמצים או בוכים…
לתדהמתי, הם נראו במצב-הטבעי שלהם. פעולות-גופם לא היו חריגות…שעונים על ספסלי הריפוד הדק והמהוה, חלקם היו מביטים בחלונות הסגורים או בוהים נכחם, עסוקים בדיבור במכשיר-סלולארי, או סידור שקיות מלאות מצרכים. אך פני כולם עווית-בכי, עכשיו התברר לי שכולם בוכים.
הם היו שרויים בבכי, אבל בכי חסר-משמעות. בכי ניטרלי, חף מכל עצב, מצב-צבירה: בכי.
כל הסיפור הזה העיק עליי והיה כבד מנשוא, רציתי שינוי, רציתי תפנית שתסגור את כל העניין באיזה הפי-אנד ותעלים אותי משם…אז קמתי.
בתחילה רק שלושה ראשים הסתובבו אליי עם תמיהה משוועת בבכי…התעלמתי, ופתחתי בצעדים נחושים אל מרכז האוטובוס.
כעת כבר היה נדמה לי שכל העיניים הדומעות היו נעוצות בי, משתאות ומחפשות, מרגישות שמשהו לא בסדר, כיוון שהייתי אני היחידה במכונת הובלת-אנוש זו, שעיניה ירקו אש במקום דמעות.
מדדתי את המרחק בין גופי הלכוד בתוכם לבין תחילת הרכב וסופו, וכיוונתי כך שאהיה בדיוק במרכז.
נשימה עמוקה בעצימת עיניים ויד-ימין ניגשה לפתוח כפתור ועוד כפתור בחולצה, כשהגעתי לכפתור האדום שהיה מחובר לי לבטן, כבר ראיתי רק שחור, מיד אחרי הלחיצה אני כבר לא הייתי שם.
מבחוץ ראיתי אותי מתפוצצת לאלפי שקלים חדשים שעפו ממני בהדף ונפוצו לכל עבר, ואיתם כל הנוסעים…מתכופפים, זוחלים מתחת למושבים ודוחסים מטבעות לכיסים ולתיקים בבהלה מעוררת-רחמים.
נישמתי השקופה, הלבנה, שקרבה קצת יותר לשמיים, רואה אותם מלמעלה עכשיו.
יורדים בתחנה-המרכזית, כבדים ממשקל גופם, חלקם סופרים את הכסף…הליכתם מצלצלת ושפתותיהם מקללות את הפיגועים על שהם 'סתם… כסף קטן'.
לבסוף הם מתקהלים בפיצוציה לקנות סיגריות, ממתקים ושתייה ולהמיר אותי לשטר.
זה מה שיוצא ששותים יותר מדי ערק
פיגוע ספרותי
הזויות ציבוריות במוחה של אישה פרטית
סיפור מצויין, כתוב בן זו*ה
תודה לך מר עמכהן, כל עוד הערק מותר ע"פ החוק הוא הנחמה היחידה שיש לאלו שעולים יותר מפעם ביום על המכונות המפוייחות והמרעישות העונות לשם אוטובוסים ציבוריים…
הזיות-ציבוריות…אהבתי.