פסים

היא פתחה את ארנקה וגילתה שהתרוקן הוא במשך היום ועל כן הציתה סיגריה ועישנה בגרון יבש אך בשקיקה.
מישהו שעבר לידה הציץ אל תוך בית הקפה, היסס מעט והתיישב בחיפזון על אחד מהשולחנות בקפה מרחק שניים הפוכים ממנה, כאילו מיהר לתפוס לו מקום ביציע גדוש אנשים.
היא ניסתה לשעשע עצמה בלתהות על קנקנו, שערו היה חום אפרפר, פניו נראו מוטרדות ומבטו מכווץ, היה נדמה לה ששפתיו קופצו כל אימת שמוחו אפשר לו ליישב דבר מה ממחשבותיו או לגלות משהו חדש, גבותיו היו עבותות ומעליהן נחרטו כמו מעשה ידי אמן שני פסים דקיקים ומקבילים זה לזה שקישטו את פניו והוסיפו להן נופך עלום- משמעות.
דמותו נראתה לה מעניינת באור ובזווית ההם והיא רצתה להתקרב אך היססה.

אך רגע לפני סוף היום, שתמיד הרגיש לה כמו איזה רגע שלפני מוות צפוי, הכניע אותה להמר מאשר לא לעשות שום מהלך

"שלום" הוא הרים מבט

"אני אנט, ציירת, סמטת בועז"
עיניו המעוטרות בקווים דקיקים שהתפצלו עד לרקותיו שלחו מבט שואל או אולי מופתע מהישירות של זו  "אני שם-טוב"
"כבר ידעתי שיש בך משהו מעניין…" אמרה תוך כדי גרירת כיסא אל מול פרצופו, הפיכתו והתיישבות בפישוק רגליים ושפתיים
"את האמת? הפנים שלך…הן כאילו מספרות משהו, הן שהזמינו אותי לכאן לברר מה…

אולי שמת לב שנעצתי בך מבטים… אני יודעת שאני חוצפנית לפעמים עם המבטים שלי, אבל אל תדאג אני לא מזיקה, סך הכל חורטת במאגר המוח שלי קווי-קונטור … כשאני אוגרת מספיק, אני חוזרת לסטודיו ומתחילה לרוקן, לפעמים אני מוצאת שהעיניים שלי רואות באנשים רק את הקווים והקונטורים שאמנם מתארים את דמותם אבל גם משליכים על האופי… "

היא עצרה והביטה בו בפניו "כאילו שכל בני-האדם סביבי נבראו לי ל'מודלים'… " 
היא בחנה טוב את פניו כל אותה עת שהביט בה ובמילותיה מתרוצצות באוויר העומד, היבש, על מדרכת- בית הקפה, שותה לגימות ארוכות של אספרסו קצר.

חידון הניחושים שלה רק התחיל לדגדג את מוחה והיא ניסתה דרך פנסי עיניו לראות את היום שעבר עליו, את האישה אתה ישן בלילה, ניסתה לנחש כמה פעמים ביום הוא חושב מחשבות על מוות וחלבה אף את הכמויות בהן הוא מעשן.
הוא כחכח בגרונו כמחפש מה להשיב "אני לא מעניין, סתם עברתי פה במקרה, לא מכיר סמטת בועז, לא חושב שהייתי שם, אבל אולי פעם…את אומרת? מעניין לראות…"

אנט לא הופתעה מתשובתו התלושה והמקוטעת

"לא, זה בסדר, רק חשבתי שאולי מצאתי שכן, גם נראית לי קצת מהתחום…"
הוא המשיך לכחכח בגרונו עד שקולו התעבה "לא ממש, אני מספר במקצועי"
"אה… עובד במספרה או משהו כזה?"
ואז ראתה אותו מחייך. שפתיו נמתחו באיטיות שלווה כשבמקביל נחרצו שלושה בקעים מכל זווית בעין, בלחיו נולדה גומה בהירה וזיפי האפור-חום הבריקו אל מול אורו המעומעם של פנס הרחוב

"נו מה?…אתה צוחק עליי?"
"לא ספר. מ ס פ ר. אני מספר סיפורי תנ"ך. אני…מזה אני חי"

 

"סליחה" ניגש אדם משופם עם מטאטא שהיה… "אתם צריכים לשלם, אנחנו סוגרים" בעל המקום.
היא קמה ראשונה. הוא קם אחריה, הניח שטר מקומט ששלף מכיס חולצתו ונגרר אחריה לבחוץ. שניהם עמדו בחוץ ונשמו לרוחה כאילו התגברו עכשיו על איזה מכשול קשה.

"אך איזה מלך לא ירצה להמשיך במלכותו? איזה כהן ירצה להפסיק לכהן?
פשע גדול הוא לחזות אבדון לעשירים ושליטים אלו…ועל-כן דבר אמציה הכהן אל עמוס: "חוזה, לך… ברח!"

בעוד הקפה מתקפל ומחשיך והם מתפתלים במקומם, קרב לעומתם בחור שחרחר וגמלוני רכוב על אופניו, כשחלף על פניהם הוא הביט בה במבט שהסב לה אי שקט, היא ניסתה לחשוב מה הוא שידר לה, אולי הייתה מוכרת לו מהיכן שהוא או שראה אותה, אולי בשכונה היום במרוצת הבוקר…

אך לא, הנחה זו לא הרגיעה אותה
אולי אדם זה שעומד לידה משך את תשומת ליבו ומאחר ולא הבין מה מעשיה אתו, הביט בה במבט סוקר. מבטו לא רק סקר אותה היו אלו כמה שניות טעונות של מבט והיא החלה אפילו לתהות אם לא ניסה לפתות אותה לבוא אחריו…
נגיעה קלה בכתפה הפסיקה לרגע את מחשבותיה
"אני הולך… סמטת-בועז, שיהיה לך לילה טוב".
"כן… תודה…" ענתה מוטרדת בניתוחו של שבריר מבט אגב דמותו של ה'מספר' מולה, צלליתו המתרחקת, צעדים מפורקים ומהוססים כמו סרט-אילם על כותלו האחורי של בית-הקפה…
כך היא בוהה בגב המספר כשלפתע הסתובבו הפסים שעל מצחו אליה והוא ראה אותה עדיין במקומה מונחת, קולפת את צלו מקיר בית הקפה הנעולחשוך, מבטה ממשיך לצייר בדמיונה קווי מתאר שלו באין מפריע. וכאילו הוא עצמו כבר יצא מן התמונה והתיישן
"סמטת בועז!" קרא אליה בשם שאימץ לה, כיאה לאיש-תנ"ך שכמותו
היא עמדה ללא נוע, מבטה הפך מזוגג ויבש. ליבה אפילו לא החסיר פעימה, היא לא חשה בו רואה אותה במבטיה, במערומיה.
ופתאום, עבר הבחור שוב. הפעם ממש קרוב. חצה ברכיבה איטית את הכביש שהפריד עתה בין שניהם והפעם הוא לא שלח מבט.
מדוע? מה הייתה כוונתו עכשיו? או שמא לא הבחין בה כלל?
אפילו לרגע לא עצר, מביט נכחו בכוונה מושלמת עד כדי אי אמון. האם היתה לו מוכרת?

אולי נפגשו מבטיהם בראשונה במקרה והוא חזר כדי לבדוק האם תביט בו שוב…
האם לא הסתכל בפעם השנייה כיון שהספיק להגניב בה מבט לפני שלכדו אותו אישוניה…?

כן, שחזרה בראשה, הוא ראה אותי ממרחק ותכנן את צעדיו ומבטו עד שיגיע אליי…

אין לה ספק, משהו היה במבט זה ש…ראשה סבב ימינה אחריו, בוחנת את שיזפון רגליו החלקות והרזות המתרחקות ממנה דיווש קצבי אך לאה

"הוא…" שמעה את עצמה אומרת בקול תוך שעבר בה רעד

הפסים ממרחק שני מטר התקרבו כעת וניצבו מולה
" רגע…" נשף לעומתה. חש כי נותר כעת מסגרת לתמונה בלבד
הרימה ראשה אל פסי האומן שעל מצחו

"סמטת בועז "… אמר, מטעים את הברותיו כמו מספר סיפור תנ"ך מרתק שרגע השיא בו קרב, "כן?" הצטרדה אליו, עדיין מוסחת
"לילה טוב…לא חשוב".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

* יהושע רוזנברג, עיונים בספר עמוס