אסתטיקה של פרנויה

מתוך קטלוג התערוכה "חלוצה", שתפתח ב-15 בנובמבר עד ה-27 בינואר, גלריית האוניברסיטה בן-גוריון, ב"ש. אוצר: חיים מאור 

אסתטיקה של פרנויה| נטע אלקיים

יום שישי בערב, אני ילדה בת שמונה. שוכבת במיטה אחרי ארוחת השבת. הפלטה למטה רותחת והחמין מבעבע. אמא ואבא ישנים וכך גם שני אחיי הקטנים. אין רעש מלבד לחישתו המכנית של המקרר. אני נוגעת בעצמי. מלטפת את הבטן ומעסה אותה, ידיי מגלות מקומות נסתרים בגוף שלא העזתי לגעת בהם מעולם, אני מיד מצטמררת ומחזירה בפחד את ידיי אל מתחת לכרית. אימה אוחזת בי. 
מדוע אני חשה בנוכחות חיצונית שתפסה אותי 'על חם' בסטייה ממילוי תפקידי? האם זה אלוהים? 
באותו הרגע הנוכחות הצטיירה למולי, קווים הפכו צורות, צורות הפכו למנהרות כהות וריריות, שבלעו אותי אחורה בזמן אל תוך זיכרון עוברי, בו חזרתי לתוך ביצית והביצית סגרה עליי באחת ונעשתה לרחם שהיה לכדור הארץ כולו. 
המראה האסתטי הראשון של הפרנויה שחוויתי רק התחיל: אני ביצית שהייתה ליקום, חוזרת ומזדחלת לתוך גופה של ילדה בת שמונה, חום הציף את גופה, שהיה שלי. אני חיצונית לגופי. 
החוויה שיתקה אותי, אך באופן תמוה גם נתנה לי בטחון מסוים. אולי זה טוב שאני לא לבד, אנחנו שניים. הישות השוכנת בתוכי, השלוחה מאי שם, וגופי השברירי, הכנוע לשריריו וליצריו. 

האם כבני האדם נולדנו עם מנה של פרנויה שתלווה אותנו עד יומנו האחרון? כמו עוד איבר בגוף, שן בינה בעומק הלסת שתטריד ותפתח דלקות כל אימת שננסה לבלוע קצת יותר מכפי יכולתנו? הפרנויה היא ההרגשה שמישהו נמצא בתוך הנפש שלנו, מלווה אותנו תמיד, ספק משגיח, ספק מציץ, עוקב בסיפוק או באכזבה אחר כל פעולותינו. 
המדע הפסיכואנליטי קובע כי הפרנואיד הוא חשדן, החווה חרדה ופחד מהעולם ונמצא באשליית רדיפה תמידית. ייתכן שאצל אנשי הדת יהיה זה האלוהים,'ההשגחה העליונה'. באשר לי, מהיום בו חוויתי אותה בעצמי, הפרנויה לבשה מול עיניי צורה. הייתה לה אסתטיקה אחרת בכל שלב בחיי שבו היא הופיעה. 
לעתים כבריחה מהמציאות לעתים כמו נבואה אפוקליפטית, לא תמיד הניסיון שלי לשלוט בה ולעצב את המראות צלח. ייתכן שהדלוזיות בחרו בי משום שיכולתי לקבלן באמון מלא, מחוץ לנפש, ואז לחזור אל הנפש מבלי שארע דבר. 

הבית של סבתא. אני מכורבלת על ספת–נוער תחת החלון הפונה לרחוב. חמש לפנות בוקר, חיוורון לידת השמש פוקח את עיניי לראות את סבתא מתעוררת. היא נוטלת ידיים וטיפות המים מתמוטטות בכבדות לתוך קערת נחושת. היא מברכת בעברית במבטא כבד את ברכות השחר וקמה לאיטה. אצל המזוזה הטקס ממשיך. שם היא כבר עוברת לגמרי לשפת אימה ומספרת לאלוהים על חלומות הלילה, על הגעגועים לבנים שלה שנהרגו במלחמה, מתנועעת בעדנה ומרימה ראשה מעלה, עיניה הכמהות כמו מביטות לנקודה העליונה ביותר שקיימת ביקום. 
היא עוצמת עיניה ואני מביטה בה, היא פוקחת עיניה ואני מיד עוצמת ומעמידה פני ישנה. המראה ממשיך בראשי. סבתא עולה ממקום מפתן הבית ומורמת אל על. מהרקיע היא ממשיכה עוד מעלה מעלה ומגיעה אל פתח בהיר שעוצמת אורו גדלה ככל שהיא עולה. לפתע קרבים אליה מתוך האובך הלבן שני חיילים מחייכים ויפים, הבנים שלה. הם נראים בגיל שבו הם מתו, והם שקופים ועבירים. סבתא נרגשת ומתקרבת והם עוברים דרכה ואחר כך זה דרך זה וסבתא מחבקת את רוחם השובבה. הם רוקדים. הם נראים כמו חלקיקי אטום שסבתא היא הגרעין שלהם והם סובבים אותה במהירות הולכת וגוברת כשהיא צוחקת בצניעות ובבושה מאושרים. המהירות מתגברת ולאט לאט הם הופכים לגוש אחד, נשמה אחת, דמות אחת: "סבתא–חייל". 

היצירה המבקשת להיות אסתטית מתחברת כמו הרבה תחושות גם אל הפרנויה, שהיא תוצאה של תפיסה חושית מעוותת במובן מסוים. אם אכן קיימת אסתטיקה לפרנויה, מה הייצוג שלה? 

יום הזיכרון. צל שלא מצל תחת הברושים של בית העלמין הצבאי, צפיפות איומה ומיוזעת של בני ישראל במעמד אלוהי. אני הממונה המשגיחה על דודה רבקה, שלא תעשה בושות ותבקש סיגריות מאנשים. אבא עומד וממלמל תהילים ליד הקבר. משמאלנו קבר נוסף, עטוף במשפחה תוניסאית מרובת צאצאים. מימיננו משפחה קיבוצניקית שנוחרת בבוז מאופק אך קולני 'מולדת' בכל פעם שאומרים שהבנים נפלו על 'קדושת ה". מאחוריי סבא נכה הסובל מפגיעה מוחית ופרקינסון, בליווי סועד פיליפיני. לאחר דברי הפתיחה של איזה שר שלוּו בקריאות בוז מהקבר של הקיבוצניק, חזר השקט. החזן הצבאי שר את תפילת 'אל מלא רחמים' בקול חנוק, מצד שמאל משכו אפים בבכי, דודה רבקה עישנה חצי סיגריה שמצאה על הרצפה ובזמן שהחצוצרן תקע את 'תרועת האבל' התחיל את דרכו חוט של ריר שחיבר את פיו של הסבא הנכה לקבר בנו שתחתיו. חיכיתי שמשהו יקרה, שאיזה רמז פרנואידי יבקע מתוך גרונו של החזן, שאיזה ילד יקפוץ ויתגלש מקבר, אולי בלון של טנק ירחף באוויר מעלינו ויתפוצץ לקול תשואות הקהל, שהסבא יקום על רגליו ויתחיל לרקוד, ובתוך כך הפיליפיני ינשק צרפתית את הקיבוצניקית ודודה רבקה תסתכל ותצחק… אבל זה לא קרה. המציאות עלתה על כל חוויה אסתטית פרנואידית אחרת. כולם עמדו יחד צמודים על מרצפות המוות, מאוחדים כפרודות, חרדים בציפייה, מגששים אחר אחיזה במשהו, מביטים בגאווה או משפילים ראשם. זה ממלמל תפילה וזו קללה. מתח באוויר, זיעה מהולה בריח סיגריות ונרות נשמה, חולי מעורבב עם בריאות. אף אחד לא צועק, לא מפר את האחדות הזאת. איש לא יוצא מדעתו, מתפשט ומשתולל, זורק את עצמו על הזרים של הפרחים וצורח נגד המשטר ובכך מנפץ את האסתטיקה של הטקס. במוחי עולים מראות קשים של המון דומה בשחור–לבן, ניצב כך, כנוע. חיפשתי את המנהיג שלהם שיבוא ולפחות יסחט איזה כוריאוגרפיה מכולם, הצדעה או שירת–אחים… אבל זה היה ההבדל, הם כולם היו עייפים מידי. הם את שלהם עשו, את פרי הרחם שלהם הקריבו. שמישהו אחר ישתולל… 
לפתע הקהל מתבקש להכין את לבו ואת גופו לרעם העומד להתרחש. אפילו דודה רבקה זרקה את הבדל ונעמדה בחרדת–קודש. היכונו לרעם הירי! ירי אימתני שירעיד ויזיז לב ממקומו למען יזכור מה קטל את חיי הילדים, מה גמר את חיי האמהות, מה שיבש את חיי האחים, מה אכזרים הם האויבים. מה חלש הוא קיומנו השולי אל מול תותח המוות הקדוש והגדול… ריח אבק שריפה, שקט.