שיתוק

השיתוק התחיל בצורת זבוב שחור קטן ומזמזם על הקיר הלבן, מידי פעם מטיס את עצמו בצלילה סמוך לאוזנו של שמעון ואז סוטה ממנה שמאלה בחדות להתרסק על זגוגית החלון שמשקיף אל פרגולת העץ שבנה מיכאל הגנן הרוסי, ביחד עם הבן שלו, ארתור.

הוא שקוע בספר במיטה המצופה מצעים חדשים של כותנה תוצרת "כיתן" גאוותה של אמא שלו,

קנתה במפעל בדימונה עם הנחת-העובדת של אחיינית שלה אחרי שהעיפה מהבית את כל הישנים.

בהפוגות מהקריאה, במקום הכי בטוח בעולם, הוא תוקע את הראש בכרית עם ריח הכביסה הנקייה ומתענג. ראשית, על השהיה האמיצה שלקח, מעט לפני לעיסת נתח-החיים היומי שלו משולחן-הקצבים של הזמן ושנית, על גילוי מעצור-הדלת השבור והפרטיות המקרית שקיבל בבית שבו נעלבים אם מישהו סוגר את הדלת.

הוא מגיע לפרק בספר עם תיאורי מאכלים מגרים שמעוררים לו ברגע את מיצי הקיבה לייצר ריר מתוק בחלל הפה שמתחיל לטפטף על הכרית.

"וואי איך בא לי שקשוקה!" יורק שמעון את מילותיו הראשונות אל חלל החדר.

אחותו, שנמצאת בצעדיה הראשונים בלימודי בישול, שומעת את זה בחדר הסמוך ומזנקת מהמיטה.

הדלת נפתחת בחריקה קולנית מתפנקת. "איך אתה אוהב את השקשוקה שלך כפרה?"

כל פגישה שלה עם קיבה מורעבת מסתיימת ביצירה ריחנית ומתובלת לשבעות רצון וגוף כולם, חוץ משל אמא שלהם שסופגת מכת כלים קשה בכיור.

לא עוברות עשר דקות ומבלי לצחצח שיניים מתיישבים שלושה אחים עם רעבתנות של בוקר מסביב לשולחן העגול הקטן (כשהיה שמעון ילד היה אותו שולחן נראה לו עצום-מימדים) שכבר מונחים עליו זיתים שחורים מקומטים ושמנת.

אחותו מגיעה אחרונה לשולחן, עם מחבת מלאה ברוטב אדום סמיך מבעבע ועליו פרחי ביצים עם אבקני כמון ופפריקה.

בתום חמש דקות, אחותו, שוב אחרונה, כי מזגה לכולם לפניה, נשארת ליד השולחן בחברתם של צלחות מלוקקות וקולות של טפיחות רגליים שמתאדות משם למעלה אל החדרים.

רווי נחת ושובע שמעון גורר את עצמו למקלחת כדי להבין סופית שיום שני אחה"צ כנראה יהיה ההתחלה של השבוע שלו…קומבינת הבגדים היומית, דאודורנט מאחיו והוא כבר בדרכו לטרמפ שצופר לו מבחוץ.

 

שמעון נכנס לרכב וטורק אחריו. הדלת נטרקת די בחוזקה וברכב הצייתן רגלו של בני שמתניעה את הגז, מזיזה בחלונות את כל בתי שכונת-'הדרדסים', שנקראת כך בגלל הבתים הקטנים והצפופים שמרכיבים אותה.

שמעון מרגיש שהרגע הזה מושלם. מושלם מידי. כמות השובע בבטנו, ניקיון גופו, מידת המעלות המדויקת של מזג-האוויר…הוא יודע שבטח עוד מעט, כמו תמיד כשטוב לו, משהו ייהרס, יתהפך, יישבר.

בני מרים הילוך ומאיץ, ואילו מחשבותיו שלו מתחילות לייצר סצנה של תאונת-דרכים בה בבת-אחת הרכב של בני מפסיק לציית. הגיר נתקע על הילוך חמישי והם דוהרים במהירות בכביש ללא שליטה.

הוא מדמיין איך הוא מציל את חייו של בני וזורק אותו מהרכב ברגע האחרון, שנייה לפני שהוא בעצמו מתרסק אל תוך תחנה ממוגנת מבטון עם גרפיטי שחור של 'צבע אדום'.

הרכב מגיע לרחוב ירושלים, ופונה ימינה ישירות לכיוון השמש של אחה"צ שכבר רגל אחת שלה

בבית-עלמין של ה'בבא-סאלי' והשנייה מסנוורת את שמעון עד כדי הקרנה נוספת, הפעם של מערבון עם מוסיקת-רקע של סלים הללי, שם הוא ובני רבים על חברה של בני.

בני מאשים אותו שהוא זיין אותה מאחורי הגב שלו ושהוא לא חבר ולא בן-אדם. התסריט הזה כבר מתחיל להכניס את שמעון ללחץ כי הוא מעריץ את חברה של בני ובחיים לא חשב עליה כאופציה מינית.

בצומת של היציאה, ליד מגדל המים, כשעוברת מולם בנתיב הנגדי משאית ענקית של 'עוף-קור' מלאה בתרנגולות מעולפות וצפופות, דמיונו מפליג עם הרכב היישר להתנגשות חזיתית עם קול נפץ אדיר ואחריה דממת מוות מלווה בקרקורי תרנגולות.

 

רעש הרמת האמברקס קטע את מחשבותיו. הוא ובני ירדו יחד בלי מילים אל היעד, האוניברסיטה.

בבודקה של השומר הוא פגש את חברה של אחותו שעבדה שם כמאבטחת.

"אה שמעון מה קורה? מה אתה עושה פה?"

"….סתם. מבקר חברים"

הם התחילו לצעוד לכיוון המחלקה, הדשאים היו מלאים בסטודנטים. רובם ישבו בקבוצות קטנות, מעין חבורות, כשלכל חבורה מצא שמעון שיש מאפיין משותף.

הוא ובני בחרו להם גדר מאבן שמשקיפה על פני כל רחבת-הדשאים, תצפית טובה ויחסית צדדית, הדליקו סיגריות וחיכו לחברים שלהם שיסיימו את השיעור.

תוך כדי עישון עיניו של שמעון מתרוצצות בחוריהן מוחו מנסה להיאחז באיזו מחשבה, גופו מחפש להרגיש איזו תחושה אך שום דבר. הוא לא מצליח להיתפס בכלום.

הסחות-הדעת האנושיות שם, ריצדו לו מול העיניים כל אותה העת שחיכו.

הם חלפו על פניו, שכבו על הדשא, עישנו, פרצו פה ושם בצחוקים רמים ובעיקר היו שקועים בעצמם ונראו לו כמו דוגמנים-ניצבים בסרט שהמוח שלו בחיים לא היה רוצה לביים.

הוא הביט בבני שישב משמאלו והתחיל לפתח שיחה עם בחור שאת פניו הכיר.

הבחור הסתכל בו ומיד נתקל בהבעה של זרות וחוסר זיהוי מוחלט שהצליח שמעון בקושי לגייס תוך כדי שהוא נלחם בזבוב שחור וטורדני שכמעט נכנס לו לאוזן.

שמעון נתקף בסחרחורת איומה והתחיל להתחרט על הרגע שבו יצא היום מהבית.

"יילא בוא נזוז הם סיימו" הקים אותו בני תוך שהוא נפרד לשלום מהבחור המוכר.

הם התקרבו אל החדר המיועד. בין הבניינים, רואה שמעון שעל הקפיטריה צובאים המוני סטודנטים, עומדים בתור להזמין אוכל, מעשנים, יושבים ושותים קפה, זוהרים באור השמש עד כדי סנוור.

שמעון נשרך אחרי בני בעודו מנסה לתרגל את שרירי הלסת שלו לדיבור, הוא עיווה את פיו לכמה תנועות ובמוח העלה כמה משפטים אפשריים לחילופי-דברים.

הדלת נפתחת.

"היי שמעון מה שלומך? תכירו כולם…שמעון המלך"

שמעון קפא… הוא לא הצליח להזיז שריר. חבריו הביטו בו בהשתאות למראה פרצופו החיוור והקפוא.

הם החליקו כיפים לבני וחיבקו אותו…"איזה הפתעה…כיף שבאתם…שמעון? מה נסגר איתו?" שמע אותם שואלים את בני.

"לא יודע…עד עכשיו הוא היה בסדר" שמע את בני משיב להם.

שמעון התיישב על כיסא. הוא היה המום והביט בפניהם של כולם כאילו הוא רואה אותם בפעם הראשונה. הוא לא הצליח להיזכר בכלום וזה שיתק אותו.

"מה קורה שמעון? הכל בסדר איתך? דבר!"

שמעון שתק. הוא שמע הדים של שיחה מופנים לעברו ופחד, בלי לדעת ממה.

ליבו הלם בכל פינות החדר. "אני רוצה ללכת מפה…אני צריך לצאת…" הצליח למלמל בשארית כוחותיו.

בלי לחכות לתגובה ובלי להביט לאחור הוא קם ועזב את החדר. דמעות החלו שוטפות את פניו והוא מיהר לכסותן במשקפי-שמש. הוא צעד כמו עיוור, בלי לדעת לאן. ולאחר שהיה בטוח שהלך לאיבוד, התיישב על ספסל שהיה מוחבא בענפיו של עץ.

בחוץ, כשהלמות ליבו לא איימו להישמע, הוא התפרק. הכל חזר אליו.

הרגעים האחרונים כמו הסריטו את עצמם על קירות משקפי-השמש שנאטמו והוא ראה את המדשאה הגדולה, שחזר את פניו המבקשות של הבחור המוכר שדיבר עם בני, נזכר בפנים המחייכות ברגע בו נפתחה הדלת ונגעל מעצמו.

אחרי שהצליח קצת להירגע, הוא התחיל מקלף את התמונה הנוכחית- הוא, על ספסל מוקף בהמיית זבובים ועשרות שמשות שזורחות ממשקפי-שמש של סטודנטים- וחש את עליבותו של הרגע הזה.

הוא ריחם על עצמו בלי כאב בלב, הוא רצה לצעוק עליו שהוא לוזר מטומטם שלא קולט כמה החיים מפנקים אותו. הוא רצה להעיף לעצמו סטירה כדי שתהיה לו סיבה אמיתית לבכות, סיבה יותר טובה מכמה חברים אוהבים בעלי ציפייה בסיסית ממנו שישמח לקראתם.

"קום יה הומו!!!! יה סנוב מתלהב!" הוא צרח בלי קול "תיישר את החולצה, ולך תתנצל על שהתנהגת כמו בהמת-טלנובלה! אז הכל אותו דבר אז מה? מה רצית, שבכל יום תתחלף התפאורה? שכל בן אדם שנכנס לך לחיים יתעניין בכל מה שעובר לך בתת-מודע ויהיה מוקסם? אתה כמו כולם! צא מזה, אתה בסך-הכל עוד בן-אדם, כלום…עוד אחד!"

שמעון הסתובב והלך, מותיר אותי לבד.