אדישות פיקטיבית

 

 

היום חשבתי שאני הולכת למות בקרוב. אז החלטתי לכתוב לעצמי (על מי אני עובדת?) סיכום-חיים קצר, ביוגרפיה או בדיקה כללית של כל מה שעבר עליי עד כה.

לחשוב איך שנולדתי למשפחה  האדישה ההיא…כן, אני נזכרת…בלי הרבה חיבוקים נישוקים וכל היוצא באלה. משהו בי מאז אותו הזמן בחר דווקא באותה אדישות, אימצתי אותה על אף שהיא לא נעמה לי כלל בילדותי. נעשיתי אדם אדיש. אדיש לטוב, לרע, לסרטים עם סוף עצוב לשמחות ולפרידות, בלי שהיות ארוכות בטבע, יותר בכיוון של קצב איטי על הספה בסלון. בלי כתיבה בחושך מתחת לשמיכה ליומן ספוג דמעות הממוקם מתחת לכרית…יותר בסגנון של דסק מודרני ומעוצב עם לפטופ משוכלל בחדר לבן עם קירות בלי שום ציור אחד או תמונה לרפואה.

בערך בגיל 13 היה הניסיון הראשון שלי לחולל תמורה בחיי: אימון.

לא אימון ספורטיבי. אימון פנימי כזה לשנות את האדישות הזאת. בחרתי בדרך הכי קלה להפוך מפסיבית לפעילה: היה זה אימון כפיות-טובה. כן, כמו ששומעים, לא היה קל מזה. בזמן שרוב האנשים סביבי ליקקו לחיים ופחדו מבחירות לא-מוסריות ומוות, אני התאמנתי בלהיות כפוית-טובה.

להישאב החוצה מכוח האינרציה הזה שלא נותן לממש שום פוטנציאל אמיתי דרש הרבה אנרגיה, התאכזרתי לעצמי, לגוף שלי, למשפחה שלי, עשיתי בראש ובראשונה בדיוק את ההפיך מכל מה שציפו ממני והעולם והטבע התגלו אליי בעוצמות מחודשות. היה לי כוח. הרגשתי שאני שווה פחות או יותר לשמש או לרוח שמזיזות עולמות ובני האדם יראים מפני עוצמתם.

אבל גם התואר החדש בתור כפוית-טובה לא הוביל אותי ממש לשום משמעות רצינית ורק גלגל אותי מהר מידי מהתחלה לסוף ומסוף לסוף אחר. בסביבות הצבא הבנתי שאם אתן לחיפוש אחרי שינוי או משמעות לתפוס נפח רב מידיי בחיי, זה לא ילך. אז שחררתי. הרפיתי. כל טעות או פאשלה של החיים, קיבלתי באהבה. סוף כל סוף ידעתי נחת. התמכרתי לרפיון לסלחנות ולפשרה, הכל עבר לי ככה. בלי התגוננויות ובלי היסטריה. רק נחת.

וככה באה לי הבת הבכורה. מאחר והנחת והרפיון לא דילגו גם על השליטה ועל האחריות.

ככה הגיעה פתאום. בלי לדפוק באיזה דלת מזוינת או לצלצל בשום פעמון. נכנסה לי לתוך החיים.

כמובן שהבחור שעשה עליי שרירים באותה תקופה התחנן כמו הגומי השומני שהוא שכח לשים, שאני אפטר ממנה מהר או שהחיים שלו ייהרסו…אז נפטרתי ממנו ואיחלתי לעצמי בדרך לנסיעה הלא-צפויה הזאת שאולי סוף סוף תהיה לי מסגרת, משהו שיאפסן אותי במקום מסודר וקבוע בלי זליגות למינן. משהו להתחייב אליו ולא להיות אדישה אליו, ובתור פיצוי על הסגירות המתקרבת התחלתי להיפתח לאנשים. פיזית כמובן. התחייבתי לגוף ולצרכים שלו. דבר שהוציא אותי מהאדישות הטבעית שלי ואף סיפק פורקן לזמן-מה.

אך לאורך כל תשעת החודשים הללו הרגשתי את הפרדוקס בו אני נטמעת. הרגשתי.

באופן די מוזר זה היה כמו לעשות 'צדק' עם עצמי. עם הגוף שלי. זה היה כמו לפנות זמן לפגישה שמתקיימת אך ורק איתו. ואני רוצה להעיד שאם המוח תמיד מבולבל, הגוף? הגוף עושה את העבודה. האמינו לי, הגוף יודע לקחת את מה שהוא צריך מיד. הנבלה גם כשהוא מלא, ואולי הכי כשהוא מלא…הוא רוצה עוד. רוצה לבלוע הכל.

אז ככה יצא שלראשונה בחיי הייתי פרודוקטיבית מאוד בהתחשב באדישות שגדלתי לתוכה ובעיקר בתפקידו של המגדר שלי: גם פורייה, גם מזדיינת…ממש כליל-הנשיות…וכאילו כדי לתת לזה סוף מושלם, יום אחד היא יצאה אל אוויר העולם. לקח זמן כמובן…תשעה חודשים שבהם, לא אשקר, הצלחתי לפתח הרגלים די רעים.

אהבה מכל כיוון לא עשתה לי טוב, על כל יום שהגוף שלי קיבל אהבה הוא ייצר כמות קטנה של כעס. כפוית-אהבה זה אפילו יותר גרוע מכפוית-טובה, אבל זה מה שיצא ממני בתקופה ההיא.

הפגישה עם ה'עצמי' הקטן הזה שנולד לי, הייתה די קשה. נולדה לי תינוקת מאושרת. פשוט ככה. אני מבזבזת 27 שנים באימונים מפרכים כדי להיות קצת מהדבר הזה, והיא נולדת לי ככה. אתם קולטים?

ילדה מטומטמת. לא קולטת את האינסטינקטים הבסיסיים של הטבע: פחד, בדידות והרצון לבכות.

ונגיד שהייתי מתה. מה היא הייתה יודעת עלי? האמת נשארת מאחור, עוד בן אדם נולד, פחות אחד יותר אחד, הכל כל כך סתמי. גם המילים האלו, כמה משמעות יש להן בכלל? אם סיפור-החיים הזה מצוץ או אמיתי? למי זה בכלל אכפת…אז ישבתי בחדר האפל שלי מול מחשב בשנת 2007 ובהשראת מצב-רוח מוזר במיוחד,כתבתי את מיני-הביוגרפיה הזו.

הרוח נושבת בעלים על העץ שבחלוני. לפחות היא מזיזה משהו בעולם.

אז זאת הביוגרפיה שלי. כי האמת לא באמת חשובה. נמאסו עליי התוודויות, התאמתות פנימית ורגשות כנים. היום אני בוחרת לי באלמוות הכי מחורבן שאפשר. ביוגרפיה כזאת קצרה שמסכמת את כל מי שהייתי, רק להיפך.