ביקור אחרון

 20.6.2007

 

 

הדרך לירוחם מתחילה באוטובוס אל תחנת-הרכבת, ממשיכה בשעתיים שינה על ספות כחולות זזות בתוך הנוף ומסתיימת בקו 58-חולש-מדבר או אם התמזל מזלך איזה ספיישל מפוארת של נהג מונית תושב ירוחם שמעמיס כבר על הדרך…

היו פעמים בהם כברת-הדרך מבאר שבע לירוחם הייתה בעיניי הנוף הכי מדהים בארץ, והיו ימים שהדרך לא נגמרה לי. כמו היום למשל, כשבקיצה של הנסיעה מחכה לי סבא שמת.

 

סבא ידע שני מקומות בעולם לאורך שני פרקי חייו. מרוקו וירוחם.

בשבילי הדרך לסבא היא הדרך אל שני המקומות האלה בדיוק.

פעם בחצי שנה עד היום הייתי מבקרת בהם, בוהה בגוף שוכב ולא זז כשמסביבי ללא הרף סיפורים על מה שהוא היה פעם…במרוקו.

היום זה ביקור אחרון, האם זוהי נסיעתי האחרונה?

בקו 58-חולש-מדבר אני נתקפת בכל מיני תחושות מוכרות.

כאילו כמו התאגדו כל התחושות שלי מילדות ומהביקור הראשון אצל סבא וסבתא לצמרמורת ארוכה שלא נגמרת..מה הבעיה שלי? מה זה הדבר הזה שלא מרפה?

הגוף חווה את תחושת ה'עונש לבוא לירוחם' שלי מגיל 6 אח"כ עובר להתקף הגאווה העילאית מתקופת הצבא 'ירוחם? זה ליד המכתש הקטן..מקום מהמם'

מעלה לי את תחושת ה'סטודנטית האידיאליסטית שמשפחתה אחראית ליישוב-הנגב'

התחושות לא מפסיקות להשתנות ועכשיו חוזר גופי לתחושת חנק מוכרת- 'איזה שעמום…מתה לעוף מפה…מתי הולכים? יללה אבא…אמא… בואו ניסע כבר מפה!'

האוטובוס ממשיך להתפתל בין ההרים. אני איתו, הפעם נתקפת בזעם בתחושת ה'איזה אומץ היה להם לזרוק אותם באמצע המדבר?!…בני-זונות…הבני-זונות האלו הרגו את סבא שלי'

צמרמורת נוספת מדמיינת אותי אומרת לחבר 'אני מההארד-קור, לא סתם..מה חשבת?' כאילו מנסה להצדיק משהו.

המוח שלי משיב לכל תחושה בהגיון ומנסה לדכא כל אחת מהן.

זה לא עובד. אני זועמת, גאה, עצובה, נרגעת וחוזר-חלילה לאורך כל הנסיעה.

 

זהו. הגענו. אני שואלת מישהי דתייה שיושבת לידי באוטובוס

"סליחה…את יודעת אולי אפה זה הסופר של שכונת הדקל?"

היא מסבירה לי פנים עד כדי כך שהיא מציעה לרדת איתי בתחנה ולהראות לי…גם ככה היא גרה קרוב. 'לא…תודה, מפה אני כבר מזהה'

אני צועדת בדממת-העיר, דקה אחרי שהאוטובוס פלט אותי החוצה לבד ונעלם אל תוך השקט.

את פניי מקדמות מודעות-אבל מודבקות על לוחות וקירות השכונה.

אני צועדת על החול אל עבר הבית של סבא. ומרגישה איך לא רק החום מאט את צעדיי.

 

פעם בחצי שנה עד היום הייתי מבקרת את סבא. בוהה בגוף שוכב ולא זז, כולם דיברו כל הזמן על מה שהוא היה פעם. כשעלה לארץ, איש חסון בריא ורודף-צדק.

אבל הוא את מרבית-חייו חי במרוקו. את שארית חייו כילה בירוחם.

אני שואלת את עצמי…מה יחסר לי ממנו? למה אני אתגעגע? מה הוא בכלל היה בשבילי?

הגעתי אל הבית בדיוק כשחברה-קדישא הוציאו את סבא מאותה פינה קטנה בבית שבה שכב 21 שנים.

כולם בכו.

 

 

 

 

 

 

 

 

נטע