דניאל

הייתי בדרך לאנשהו כשפגשתי אותך בפעם הראשונה.

אתה נכנסת לסיבוב רחרוח-הבנות הקבוע שלך עם אביחי בפאבלו. היה אז פורים.

אני הייתי מלאה נצנצים ואתה בחצאית סקוטית. חברות שלי הזמינו אותך לשבת איתנו.

העפתי מבט מבויש כי מצאת חן-בעיני וזזתי למסיבת פורים עם חבר. כנראה שלך המבט הזה הספיק. 
למחרת קיבלתי טלפון נלהב מחברות שלי שהייתם חמודים ובמיוחד אביחי.

אמרתי להן שדווקא השני מצא חן בעיניי.

יום אחר-כך חברה שלי פגשה את אביחי באוניברסיטה ואמרה לו שחברה שלה נדלקה על דניאל.

רק מאוחר יותר לפני שנפרדנו תספר לי שכשעזבתם את הפאבלו לא הפסקת כל הדרך להתלהב מהבחורה עם הקוקיות והנצנצים. 
אמרת שכאלה בנות אתה אוהב. מיוחדות.

עכשיו הכל היה בידיי. היה לי מספר טלפון של בזק (מה אין לו פלאפון?) והייתי יכולה להתקשר.

אבל מה פתאום שאני אתקשר? בכל-זאת הכנסתי את המספר לתיק ושכחתי ממנו לשבועות הקרובים.

כשבועיים אחרי המבט, מצאתי את עצמי בערב אחד אחרי פרידה מחבר שטס לו לשנה לדרום-אמריקה, ויום שלם של סדנת פיסול, 
איך לא, עם תחושות חזקות של "אני חייבת לצאת לשתות משהו עכשיו".

התקשרתי לחברות והצעתי להן להיפגש בפאבלו, כולן היו מרוסקות אחרי הסדנה ואף אחת לא הייתה בעניין.
"למה שלא תתקשרי להזמין את הבחור ההוא?" אמרה לי אוסי.

"אבל עבר מלא זמן…הוא לא יידע מי אני בכלל!"

כמה היסוסים והטלפון צלצל…"טו…טו…"

"הלו?" אמרתי

"נטע?" שמעתי מהצד השני של הקו. הייתי בהלם.

"מה? לא…זאת לא נטע שאתה מכיר..אה אני פגשתי אותך לפני כמה שבועות…בפאבלו..אתה בטח לא זוכר…הייתי עם…"

"כן נטע, אני זוכר. לקח לך הרבה זמן להתקשר"

 

יצאנו לשתות.

אני זוכרת היטב את השיחה אחרי הדרינק על הספסל מתחת לבניין שלי בשכונה ד".

"אני הולך להגיד לך את כל הדברים שאסור להגיד בדייט ראשון עם בחורה"

"איזה שטויות…שום דבר לא מפחיד אותי"

"אני נשרטתי מבחורה"

"מי לא נשרט מאהבה? אפשר לומר שגם אותי פצעו"

"אני בדיכאון"

"אז מה? מי לא בדיכאון לפעמים?"

"לא. אני בדיכאון עם קבלות…לוקח כדורים"

"אני לא מפחדת…חוצמיזה אתה צריך לפחד פה…כזה בחור יפה בשכונה ד" באמצע הלילה מי יודע מה יכול לקרות…
אני חייבת ללות אותך עכשיו"

יצאנו כמה חודשים. כל חודש שעבר היית בשוק שאנחנו מחזיקים מעמד.

נכון…היית רוב הזמן בבית, כמעט ולא יצאת לאוניברסיטה, אבל להיכנס מבחוץ לממלכה שלך אף פעם לא היה משעמם. 
גם מההצהרות שלך על שחבל שלא הכרתי אותך פעם כי פעם היית יותר מצחיק, יותר קליל, יותר שנון…לא התרגשתי
רק במבט לאחור גיליתי איך גם הכנסת אותי לעולם שלך על שטיח של מחוות רומנטיות.

מהסרט הראשון שנתת ליי לראות "הנסיכה הקסומה", מרתונים של וודי אלן ועלי ג"י, אוספי-מוסיקה
עם שירי אהבה מוחצי-לב…(בלי הפחד המזופת הזה מהרגש… מעולם לא פחדת להביע את הרגשות שלך) 
עד שיחות עומק ומשפטים שאמרת שמיד נצרבו ולא נשכחים ממני עד היום: 
באחת מחפירות-הלילה שלנו אמרת לי "יש שני סוגים של בנות: אלה שיפות תמיד. אין מה לעשות הן פשוט יפות איך שלא מסתכלים עליהן
ויש את הסוג השני, בנות שהן לא תמיד יפות אבל כשהן יפות הן הכי יפות בעולם. פשוט יפיפיות…את מהסוג השני"

ליום-הסטודנט שכולם חיכו לו, קבענו ליד הבר. ידעת כמה אני אוהבת עראק ולכן הפתעת אותי 
עם פרח, אבל של צמח האניס..:)

בהלוויה שלך לא ראיתי ולא שמעתי כלום. ניסיתי לשחזר כל העת את אחד המשפטים שאמרת לי. 
לא נרגעתי כל הטקס עד שהצלחתי לזכור את המשפט הזה.

לקח זמן. 
רק אחרי שכיסו את הבור במכות עפר יבשות וקשות, ולאט לאט כולם עזבו אותך במנוחה, 
נזכרתי.

זה היה יום שבת. ניסית לשכנע אותי במשך כל יום שישי להישאר איתך בב"ש, עוזי השותף שלך (שבכלל קוראים לו מוטי 
אבל התעקשת שהוא עוזי) הזמין אותנו לארוחת שישי אבל איכשהו אחרי שסוף סוף השתכנעתי ונשארתי, נכבית.

לראשונה חוויתי אותך מדוכא. היית פשוטו כמשמעו על "אוף" כמעט ולא זזת מהספה.

בהית נכחך בריק מוחלט אפילו לא על מסך הטלויזיה או המחשב, ולא עזרו שום חיבוק או מבט.

"מה יש, דניאל? אתה לא מרגיש טוב? אתה רוצה שאני אלך?? למה אתה לא רוצה לבוא לארוחה? 
שאני אלך לבד עם עוזי? למה? מה קרה? דבר אליי…דניאל!

אחרי שיכנועים רבים הסכמת להגיד לי משהו.

"אבל את צריכה להשבע שאת לא אומרת לי שום דבר אח"כ. כלום. אפילו לא תגובה קטנה"

"מה? למה?..נו  טוב"

הסתכלת בי בעיני התכלת, שנראה כי עכשיו נפערו בתוכם תהומות אינסופיים ואמרת לי:

"אני מרגיש תפל לידך"

לא הורשתי להגיב. ואולי בגלל זה עד היום נחרט בי המשפט.

מול התלולית של חלקה ב" נזכרתי בו. ולא ידעתי את נפשי מצער. 
הרגשת תפל, דניאל.

חילקת איתי ולו בקצת את תחושת המחלה שליוותה אותך. ובאמת, איך אפשר לחיות כשאתה מרגיש כה חסר-טעם?

לא ראית את האור שלך, דניאל.
קצת כמו המשפט שאמרת לי, לא? "יש אנשים עצובים. הם עצובים תמיד איך שלא תסתכל על זה…ויש אנשים שהם בד"כ שמחים 
אבל כשהם עצובים הם הכי עצובים בעולם"  אתה היית מהסוג השני…
ידעת להגיע לרמות גבוהות של אור ושמחה שהשפיעו על כל מי שהיה מסביב. אבל כשהיית עצוב, 
זה היה הכי עצוב שאפשר להגיע, כל כך עצוב שאין אור ואף אחד לא מסוגל להבין עד כמה.

אחרי שנפרדנו שלחת לי שיר של צ"ט בייקר שנורא אהבתי באותה תקופה.

אבל כמעט ולא הסכמת שנפגש אח"כ. זה לא עשה לך כל כך טוב. 
רציתי אולי עכשיו שכבר אתה מנותק מכל כבלי המחלה הזאת ועף לך שם משוחרר וחופשי שתדע 
שכל שיר כל משפט וכל אוסף שנתת לי עדיין מלווה את הפסקול של החיים שלי וכל הזמן היה
 ויהיה משמעותי וחשוב עבורי.

אני שמחה שהכרתי אותך בזמן שהיית קיים.