מוקדש לפדרו

"כפרה". שמעתי קול עמוק ומוכר בין המוני החוזרים ארצה מהגולה הנגלית מעיני הגולים הזמניים בגולות עיניהם. אולי אני גולה אחת כזאת בעיניהם- מוצאת חן בעיניהם אולי נראית גלותית בעיניהם- איטלקית או דוברת ספרדית רק לא ישראלית. אולי אולי אולי….
"כפרה". זו אני. כן. בטוח. אני כפרה רק אני כפרה רק אני יכולה להיות כפרה זאת שהקול הזה קורא אי מזה אלי זה אל בית החזה מזל שיש חזה
ועוד כזה.
"כפרה".
בסדר הבנו! אבל איפה אתה? איפה אני? אם אני לא מוצאת אותך אולי אני גם לא מוצאת אותי?

הוא חזר אלי אחרי שבועיים בגרמניה. הוא נסע לשם לטיפול אחרון במחלה האחרונה שלו. זיהיתי אותו רק לפי הקול. הוא עמד קרוב אלי שלוש פעמים קרא אלי קרא אותי קרע אותי נשף אלי ישב עליי ואני עוד מחפשת אותו. 
הוא חזר בלי גוף רק רוח נשובה על שדה חיטה מתוח מתגמש לנשיפות החצוצרה. 
"רוח רוח רוח בשדה נפל תפוח ….
אל תהיה כזה נפוח בוא ושב על ראש
העץ
בוא נשב יחדיו
ונתלוצץ……."

את המזוודה שלו הוא העמיד על הראש אבל בגלל שלא היה לו כבר ראש, לפחות לא אחד כזה שנראה לעין, היא נראתה מרחפת והאנשים מסביבי חשבו שאני קוסמת. את האמת, לרגע האמנתי ואז הוא התנגש בי ונישק לי את הלחי כמו שני חתולים ויילל "כפרה" וידעתי שהוא שב אליי לגלגול אחרון.
גלגול אחרון במיטה
גלגול אחרון מתחת לעץ השיטה
גלגול  של שאכטה נדיבה נדיבה
נדיבה
אחרונה

נהג המונית שהסיע אותנו בחזרה לחלקת הדשא שעליה נטענו אוהל זמני כמו החיים זיהה אותו מרחוק, בלי המזוודות. מרחוק הוא כבר קרא בשם שלו כאילו גם הוא כזה ואותי משום מה הוא לא ראה- כמעט סגר לי את הדלת על האצבעות.
בנסיעה הביתה היה שקט מוחלט, אפילו לא שיעול מתריע על חרדה אפשרית למשך שעה לפחות או משהו או מישהו שיגיד לי עכשיו מה לעשות. היתה אפילו תחושה של בריאות באוויר וזה מה שהכי הפחיד. פחד מוות האדיר את עצמו עליי כמו אדים מעל סיר של מרק.
"גולשים גולשים על הגלים"
הנהג צווח פתאום בקולי קולות כאילו הוא שר עם הרדיו והוא, החצי השני של ה"כפרה",הצטרף אליו כאילו שניהם ממשיכים בגל איזה קול או תדר שרק הם שומעים.  
הרגשתי שאני טובעת עם בטן מלאה באבנים. הייתי הזאב או החזיר, לא זכרתי כבר באיזו אגדה אני קיימת אבל את האבנים הרגשתי טוב טוב, כמו שאומרים אם אומרים 

"חמישים וחמש שקל
אגב, אני ולדימיר
נעים לפגוש נעים להכיר""

זה מה שהטקסי דרייבר אמר לו ואותי הוא בכלל לא הכיר.

אני גם רוצה להיות חולה כמוהו שיגידו לי "חמישים וחמש שקל""  בקול של כביש משופשף. יש לי עוד כל כך הרבה לחיות בלעדיו ואין לי כוח. גם ככה לא אוכל לתפוס טרמפים לאילת או לים המלח או סתם לראשון לציון אם בא לי איזו שווראמה של רוחמה ליד התחנה המרכזית המתיישנת . גם ככה לא אוכל כי ולדימיר לא יראה אותי כי אני שבויה במעגל אחר עבורו- אני פריט לא מזוהה בתיק המוח שלו, ורק אותו אני אחפש, את ולדימיר, כי הוא יזכיר לי אותו, את הנוחת אלי וקורא לי "כפרה" במידה זמנית, משאיל לי את קולו ומרטט את דמותי מולו לנצח.

הוא מת. באופן טבעי כמו שמתים מתים כמו שסוחטים מיץ- 
לא יודעת למה. 
ככה זה. 
מיץ
חיטה
עשב
רוח
אין הבדל-
לא יודעת למה
אולי אסע לגרמניה
להיות גולה
להיות גרמניה
איטלקיה
ספרדיה
אולי אלמד לבלוע מזוודות
אולי
אולי
אהיה אחת כזאת