רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ט. בן העשר, הינו בנם השלישי של זוג הורים חברי קיבוץ. הם נשואים כבר כמעט עשרים שנה ועבוד הבעל, אלו נישואין בפעם השלישית.
שני ההורים הגיעו אליי לפגישת הכרות והביאו עימם אינפורמציה מפורטת על חייהם ועל הילד.
"כיצד התגלגלתם לקיבוץ?" שאלתי כשהובהר לי ששניהם אינם ילידי קיבוץ ומעולם לא גדלו בו.
"איך התגלגלנו לאסון הזה?" עונה האם, "בעלי הגיע בדיוק מחו"ל והייתה לו מחשבה שקיבוץ הוא מקום מיוחד, חברה בריאה, אידיאלים וכדומה. נכנסנו לקיבוץ בענק כי הוא אדם מבריק בתחום הכלכלה והנדל"ן, יש לו תוכניות עסקיות מרשימות ומאוד התלהבו ממנו בהתחלה, אך תוך שלוש שנים הכול השתבש.
"מדוע השתבש?" שאלתי
"כי הוא כלל לא יודע את משחק החיים. לעולם אינו מוכן להתכופף ולשלם מחיר. הרבה יותר חזק אצלו להיות צודק מאשר חכם ואני (האם) סופגת תמיד את כל הריקושטים מהסביבה ומנסה לרכך קצת, אבל סופגת.הוא (האב) עסוק כל הזמן במלחמות עם הקיבוץ, מכתבי תלונה, האשמות נגד כולם וכול הזמן. הבית ספוג אווירת אנטי ותחושת תלישות , שאין ספק שעוברת גם לילדים. הבן הגדול כבר הצהיר שאינו מתכוון להישאר בארץ ואינו מוכן להתגייס לצבא…. הוא(האב) אאוטסיידר מרצון, עסוק כל הזמן במלחמה בממסד, עבר אינספור מקומות עבודה ואינו מנצל את כישוריו הרבים. הוא אדם לא מרוצה מטבעו, ביקורתי מאוד ואמירות כמו :" אנחנו טובים מידיי לסביבה הזאת ואני לא אוהב את ישראל ואת הקיבוץ, נאמרות יום יום.
על הילד מספרת האם:" הוא דומה מאוד לאבא, ילד חזק, לוחם ולא מפחד מסמכות. הוא מתקשה מאוד בלימודים, אינו פנוי להבנת תוכן, אלא עסוק בפענוח המלים ולכן אינו מבין בעצם את המשמעות. מצבו בלימודים מתסכל אותו מאוד והוא נוהג להשאיר בחדרו פתקים (שכולם ייראו) כמו:אני מטומטם, אני מפגר, לא למחוק! ולעיתים הוא מגיע לעוצמות כעס גדולות בהן הוא מצהיר שיהרוג את עצמו"
הילד החל טיפול ומתמיד בו כבר כמעט שנה. אני מתרשם מילד מוכשר מאוד ורב יכולות במיוחד בציור ואכן הוא ילד חזק, דעתן, עומד על שלו ואינו עושה מאומה כדי לרצות אותי.
הפעם אני בוחר שלא להתרכז בתיאור התהליך הטיפולי, אלא דווקא באפיזודה כביכול שולית. באחד הימים התקשרה אליי האם וסיפרה שבבית הספר, נעלם הארנק מתיקה של אחת המורות ובין הילדים הרבים החשודים, נמצא גם בנה. האם לא נשמעה נסערת מהאפשרות שבנה הוא הגנב והייתה דווקא מודאגת מהשפעת החשד שנפל על הילד (בדומה לרבים נוספים, הכיתה הייתה פתוחה ולמעשה כל ילד יכול היה להיכנס ולקחת את הארנק). האם דיווחה שעד כה מעולם לא נתקלה בתופעת גנבה כזו או אחרת מצידו של בנה.
גם אני, מתוך היכרות של שנה, לא נתקלתי בשום תופעה שיכולה הייתה לרמז על כך. הילד מעולם לא ניסה לקחת או אפילו לקבל פריט כל שהו ובביטחון רב אמרתי לה שזה רק עניין של זמן עד שיתגלה הגנב והיא יכולה להירגע. הרגשתי משום מה שאיני מצליח להרגיע אותה ותהיתי מהי סיבת דאגתה, האם זו רק השפעת החשד, על ילד חף מפשע.
חלף שבוע מבלי ששמעתי מהאם ולמעשה העניין נשכח ממני לגמרי, כשקיבלתי שיחת טלפון מפתיעה: "ט. הודה בכיתה, כי הוא זה שגנב את ארנקה של המורה" הודיעה לי האם " והחזיר למורה את הארנק, מבלי שפתח אותו כלל וכמובן לא הוציא ממנו מאומה".
הרגשתי מטופש ולא מקצועי. כיצד אני עובד עם הילד כבר שנה וכול כך בטוח שלא הוא גנב את הארנק?
על הגניבה, גם זו הפתולוגית (קלפטומניה) , אך גם זו האקראית, כבר נכתב בלי סוף, יש פרשנויות רבות ושונות למניעים שעומדים מאחורי הצורך ליטול את רכושו של הזולת ולהפוך אותו לשלי. מבלי להיכנס לתיאוריות הרבות, בהרגשתי הייתה כאן קריאה נואשת לתשומת לב.
במבחן התוצאה, שהוא החשוב מכול בהבנת "מה עשיתי ולמה", לדעתי מרכז העניין היה לא הגניבה אלא ההחזרה של הארנק. כאשר הילד גנב אותו, איש לא ראה, איש לא ידע וכך היו הדברים יכולים להישאר נעלמים לעולם. רק כאשר החזיר אותו (לגמרי ביוזמתו) הפך העניין לנושא שיחה והתמקדות בכל בית הספר. כך באורח אבסורדי אך מובן, הפך הילד למרכז, לחשוב ולמדובר.