רופא הצעצועים מטפל בהבעה ויצירה, פסל וגנן
ל. הוא בחור כבן עשרים וחמש והוא מהווה לגביי אתגר טיפולי מאוד לא פשוט. הוא מעוכב התפתחות, כתוצאה מתסמונת נדירה ממנה הוא סובל מלידתו ודבורו, התנהגותו והאופן בו הוא מתנהל, מתאימים בערך לגיל עשר. הוא בחור מושקע מאוד מבחינת תמיכת המשפחה, קורא כותב ומסוגל לנהל שיחה חופשית. למרות שיש לו עליות וירידות, מצב רוחו כשהוא מגיע אליי בדרך כלל יציב, הוא אוהב את החדר הטיפולי ואת הקשר אתי וכמעט תמיד משתף פעולה.
בפגישות הראשונות בינינו, בחר לצייר עם צבע אקרילי. לפעמים הוא מצייר משהו מתוכנן ומכוון ולפעמים מערבב כתמי צבע שונים על הנייר ומנסה לראות "מה יצא" לו.
באחת הפעמים עבד ממש בעיניים עצומות ופתח אותן רק לאחר שטבל את המכחול בצבעים מקריים וערבב אותם בחופשיות על הנייר.
"זה שד כזה" הוא אומר כשהוא פוקח את עיניו ומביט בציור שנוצר, מוסיף לכתם המעורפל שתי עיניים ופה גדול.
"זה שד של עולם הסיוטים, זה השד שאחרי לפזר את הסיוטים בחלומות של בני אדם" הוא מוסיף.
שיטת הציור הזו כנראה מוצאת חן בעיניו, הוא לוקח דף חדש עוצם עיניים ומתחיל לשרבט על הנייר כתמי צבע מעורבבים.
"זה יצא כמו פרפר ופרפר הוא ההיפך ממה שיצא לי קודם, פרפר הוא יצור של החלומות הטובים, הוא יצור שמימי ולא מזיק לאף אחד, אפילו שהוא חי רק כמה ימים ואז הוא מת" הוא מסביר.
"צריך להתייחס למוות כמובן מאליו" הוא מוסיף "כמו שהחיים הם תוצאה של הטבע, כך גם המוות הוא תוצאה של הטבע. גלגל החיים פועל כך".
איני מתפלא על התובנות היפות האלה. ל. לצד קשייו הרבים, מסוגל לנהל גם שיחה מעמיקה ורבת תובנות. הוא קולט שפע אינפורמציה מספרים ומהטלוויזיה ויכול לשלוף אותה ברגע המתאים.
"זה חמור מאוד להרוג פרפרים" הוא קובע " כי אז הורגים את הצבע של העולם".
אחרי כמה פגישות בהן צייר, ניסיתי להסב את תשומת לבו לחומר ולנסות לבנות משהו תלת מימדי. חשתי צורך לאפשר לו "להגביה" את עבודותיו ולתת להן נפח.
ל. נגע בחומר, שיחק אתו קצת, ניסה לגבש אותו וכנראה חווה אי הצלחה." יש לך פלסטלינה?" שאל, הייתה פלסטלינה בחדר והבאתי כמה גושים גדולים וצבעוניים והנחתי על השולחן.
ל. לקח קמצוץ קטנטן מהפלסטלינה, התכוף והחל ליצור משהו בידיו , שהיה כל כך זעיר, שלא הצלחתי לראות מה הוא מכין.
כשסיים לאחר למעלה מחצי שעה, מושקעת ויסודית, הראה לי מה יצר. הייתה זו סלסלה קטנטנה עשויה חוליות עם מכסה תואם וכשפתחו את המכסה היה בתוכה נחש מיניאטורי מקופל בפנים.
כל גודלה של העבודה לא עלה על סנטימטר וחצי, אך ניכר בה כשרון ויכולת בניה. זו הייתה היצירה הקטנה והנמוכה ביותר שאי פעם מישהו יצר בחדר ותהיתי על משמעות העניין, אך מרגע שנוצרה הסלסילה הזעירה עם הנחש, חלה תפנית יסודית בדרך עבודתו שהלכה והתעצמה במשך כחמש שנים.
ל. הפסיק לגמרי לצייר וביקש להמשיך אך ורק בפסול. הוא זנח את הפלסטלינה והתחיל לעבוד בחומר וליצור כל פעם דמות חדשה. בתחילה היו כל הדמויות בצורות של חיות שוכבות ועדיים קטנות מאוד כמו תנין,צב וכדומה. לאט לאט ובהדרגה (התהליך נמשך כאמור כחמש שנים) החלו הדמויות, להזדקף ולעמוד על רגליהן, אך עדיין נשארו קטנות יחסית. הוא יצר אריה, פיל וכדומה, שכבר לא שכבו, אלא ניצבו איתן על רגליהן וראשן מורם קדימה.
עבר זמן נוסף ואת דמויות החיות התחילו להחליף דמויות אנושיות שנראו תחילה כמיזוג בין אדם לחיה, אך המימד האנושי, הפך דומיננטי יותר ויותר.
הוא עשרות דמויות מרתקות ומיוחדות, נגן גיטרה (לדבריו זה טרובדור המנגן לאהובתו) או מוסקטר חמוש בחרב ("הוא נלחם על בחירת לבו") ועוד ועוד.
במקביל חל השנוי שבעיניי הוא המשמעותי ביותר. אם בהתחלה הסתפק בגוש חומר קטן שאפשר גם יצירה קטנה, החל תאבונו לחומר לעלות מפגישה לפגישה.
"תן לי עוד חימר, זה לא מספיק לי, אני רוצה לעשות פסל גדול יותר" חזר ובקש.
הפסלים הלכו וגדלו מחודש לחודש , עד שהפכו לענקיים ממש ודרשו כחבילה וחצי חומר לכל אחד מהם (כחמש עשרה ק"ג לפסל). הם היו כה גדולים שאי אפשר היה בכלל להרימם כדי להכניסם לתנור לשריפה ונאלצנו לבנות כל פסל בשלושה או בארבעה חלקים, לשרוף אותם בנפרד ולהדביקם שוב יחד ליחידה אחת לאחר השריפה.
הוא השקיע גם בצביעתם הקפדנית בצבעים אקריליים וההספק שלו היה פשוט מדהים.
היו אלו דמויות אנושיות לגמרי, כמו רב מזוקן עם ספר תפילות, משיא זוג צעיר, נערה עם שמלת חופה , הנישאת לבחור מהודר לבוש כיפה ("זה אני מתחתן כאן" אמר).
הוא יצר לדעתי כמה עשרות פסלי ענק כאלה שהלכו והשתכללו בכול פעם יותר. עברו כחמש שנים מאז עשה את הסלסילה עם הנחש שהייתה זעירה ממש ועכשיו הוא יוצר דמויות אנושיות גדולות מאוד, יציבות ועומדות על שתי רגליים.
הוא כמובן זכה ובצדק, לשבחים רבים ממני ממשפחתו ומסביבתו הקרובה ואף אורגנה לו תערוכה במסגרת מסוימת, מוגנת ובטוחה.
חלפו עוד כחמש שנים בהן כבר לא היה בטיפולי. למרבה הצער עם גדילתו, חל שינוי משמעותי לרעה במצבו וקצרה היריעה מלתאר את המשברים שעבר, התרופות האינסופיות שניסו עליו, לא תמיד בהצלחה ובעיקר את עוגמת הנפש והצער לראות אותו שוקע ונעלם בתוך עצמו.
לאחרונה, חזר לטיפול ובמידה מסוימת אנו מתחילים שוב את הדרך כמעט מההתחלה.
בוא נאמר שאתה כבר יודע לאן ל. יכול להגיע, אבישי. אולי זאת לא רק נחמה אלא תקווה/ציפייה ריאלית.
והוא הרי כבר גָדַל.
מחזיקה לך אצבעות.
מכל הלב.
רבקה שלום. למרבה הצער, עם כל הרצון הטוב , התקווה והצפיות, קשה מאוד לדעת לאן ואיך משהו יתקדם. מעורבות כאן כל כך הרבה סיבות אורגניות ונפשיות, שפשוט אין לדעת. תודה . אבישי