הו שירה! הו עיניים! הו נזלת! הו חום!

.
.

הו שירה! הו עיניים! הו נזלת! הו חום! / ©רבקה ירון

לרחמים עצמיים, בתודה.

בְּדִיקַת אוֹפְּטוֹמֶטְרִיסְט. נִדְרֶשֶׁת. מִזְּמַן אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁעָלַי

לְהַחְלִיף עֲדָשׁוֹת. הוּא שׁוֹאֵל: וּמַה אַתְּ רוֹאָה עַכְשָׁו?

לֹא יְכוֹלָה לַעֲנוֹת לוֹ כִּי עֵינַי זָבוֹת דְּמָעוֹת, חָטְמִי זָב

נַזֶּלֶת – הָאוֹפְּטוֹמֶטְרִיסְט קוֹבֵעַ: יֵשׁ לָךְ חֹם, אַת בּוֹעֶרֶת

בַּבַּיִת. מַה אֲנִי רוֹאָה? עַכְשָׁו? עָלַי לְהַחְלִיף עֲדָשָׁה אוֹ

שְׁתַּיִם (מִתַּחַת לַמִּזְרָן? רַק בָּאַגָּדָה. וְאֶצְלִי רַק לָעֵינַיִם).

אֲבָל בֵּינְתַיִם חֹם דְּמָעוֹת וְנַזֶּלֶת מְפִיצִים מִיקְרוֹבִּים וּוִירוּסִים

מְזַהֲמִים שׁוּרוֹת, יָדַי זָבוֹת פָּתוֹס וּבְאֶקְסְטָזָה וְתוֹךְ קִנּוּחַ

הַנַּזֶּלֶת אֲנִי כּוֹתֶבֶת:

הוֹ שִׁירָה! סוֹגְדִים לָךְ מִיְּמֵי קֶדֶם, אֲנַחְנוּ בְּמַעֲרֻמֵּינוּ וְאַתְּ

מַלְקָה בְּשׁוֹטִים וּבְעַקְרַבִּים, חַמְקָנִית יוֹתֵר מֵאוֹרְגַּזְמָה

בְּתוּלִית מְשַׁנָּה כִּוּוּן וּמַשְׁמָעֻיּוֹת, חַסְרַת פְּנִיּוֹת עַד שֶׁ

כָּל אוֹת בְּמִסְדָּר, הַזִּהוּי קָשֶׁה, עִסּוּק בְּקוֹמְבִּינָטוֹרִיקָה

חִפּוּשׂ אַחַר נֻסְחָה

מִלּים-מִלּים-מִלּים-מִלּים-מִלִּי

מִסְדָּר חָדָשׁ, חִפּוּשׂ חָדָשׁ אַחַר נֻסְחָה וְ

הַסָּפֵק חוֹגֵג

עָלֵינוּ, מְכַרְסֵם לָעֹמֶק מִיָּד עִם סִיּוּם הַכְּתִיבָה – פָּתֶטִי

פָּתֶטִי. כִּי – מַה? מַה עַכְשָׁו?

רַק פָּתוֹס: הוֹ שִׁירָה! הוֹ עֵינַיִם! הוֹ נַזֶּלֶת! הוֹ חֹם!

לִהְיוֹת צֶנְזוֹר? לִהְיוֹת מְגֻחֶכֶת? כְּתִיבַת שׁוּרוֹת אֵלֶּה

הִיא סִפּוּר נָדוֹשׁ, הַחְלָפַת עֲדָשׁוֹת הִיא סִפּוּר נָדוֹשׁשׁשׁ-שׁ

סוֹגֶדֶת? זוֹבַחַת? מַה? מִלִּים? לְמִי?

נוֹבַחַת? מְאוֹנֶנֶת? בְּמִלִּים? יֵשׁ אוֹמְרִים:

שִׁירָה הִיא תַּחְלִיף יֻקְרָתִי לְסֶקְס בַּחַיִּים.

(וּבְכֵן, לְפָחוֹת אֶצְלִי זָבִים חֲרוּזִים.)

הֲכִי חָשׁוּב, הֲכִי נוֹרָא: מַה אֶרְאֶה אַחֲרֵי הַחְלָפַת הַעֲדָשׁוֹת

מַה יִקָּלֵט לְתוֹכִי מִכָּל הָעוֹלָם הַחִיצוֹן, מַה תִּהְיֶה גִּישָׁתִי

כְּלַפֵּי הָעוֹלָם שֶׁמִּחוּצָהּ לִי

שֶׁמָּא עָלַי לְהַזְמִין מֵרֹאשׁ עֲדָשׁוֹת וְרֻדּוֹת?

בין שתי הרשויות שתי מוֹלדוֹת ומה שביניהן