.
.
הִיסְטוֹרְיָה שֶׁל אַלִּימוּת *
אוֹ:
הָאִשָּׁה הַמּוּפְלָאָה שֶׁבְּתוֹכֵנוּ **/ ***
נוֹלֶדֶת
שְׂפָתַיִם
יָדַיִם
רַגְלַיִם
צְעָדִים רִאשׁוֹנִים
מְחַיֶּכֶת, מְחוֹלֶלֶת אֶת-
יַד עֲנָקִים חוֹסֶמֶת
מְגַשֶּׁשֶׁת מְמַשֶּׁשֶׁת
פָּעוֹטָה-אִשָּׁה
הַפָּעוֹטָה-הָאִשָּׁה הַמּוּפְלָאָה
שֶׁבְּתוֹכֵנוּ חוֹמֶקֶת, אוֹסֶפֶת אֶת
הַמִּקְצָב, אֶת אֵיבָרֶיהָ, אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ, אֶת-
בַּת הַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה
יַלְדָּה-אִשָּׁה
הַיַּלְדָּה-הָאִשָּׁה הַמּוּפְלָאָה
שֶׁבְּתוֹכֵנוּ מִתְרוֹמֶמֶת
בּוֹדֶקֶת מֶרְחָבִים, בּוֹדֶקֶת אֶת
הַצְּעָדִים הַקַּמָּאִיִּים שֶׁבְּ
יַד עֲנָקִים חוֹסֶמֶת
תּוֹפֶסֶת מְחַלֶּלֶת וְחוֹבֶטֶת
בָּהּ
בְּשִׂמְחָה
רַבָּה
הָאִשָּׁה הַמּוּפְלָאָה שֶׁבְּתוֹכֵנוּ
זוֹחֶלֶת מִתְרוֹמֶמֶת (לַמְרוֹת הַכּוֹל), אוֹסֶפֶת אֶת
הַמִּקְצָב, אֶת אֵיבָרֶיהָ, אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ, אֶת
הַצְּעָדִים הַקַּמָּאִיִּים שֶׁבְּבִטְנָהּ
יָדֶיהָ מוֹבִילוֹת לִתְנוּעָה לְסִחְרוּר
לִקְרִיאָה לְלִטּוּף לִבְרִיאָה לְלֵדָה לַהֲנָקָה
זַפְּטָה
מוּטַחַת
עָלֶיהָ
מַבּוּל יָדַיִם נִתַּךְ-מוֹעֵךְ אֶת
שָׁדֶיהָ
רֶגֶל בּוֹעֶטֶת בְּ
עַכּוּזָהּ
אוֹמְרִים שֶׁהִיא אַלִּימָה
——————————————————————————–
* שם של סרטו של דייוויד קרונברגר, ארה"ב, 2005.
** מחזה מאת חנוך לוין; מתוך "הזונה מאוהייו ואחרים", הקיבוץ המאוחד, 1999.
*** הגרסה המלאה – לכבוד/לנוכח האקטואליה.
—
רבקה ירון ©
בין שתי הרשויות שתי מוֹלדוֹת ומה שביניהן
אומרים- שיגידו
היא נפלאה וחזקה אשה ילדה
רבקה- אם אני מבינה נכון יש בשיר אמירה לגבי החסימה האלימה של יד הענקים את האישה מרגע הולדתה ולאורך כל חייה ולמרות זאת בבחינת הפוך על הפוך
"אומרים שהיא האלימה" אני מזדהה מאד עם האמירה הזאת
כן, הבנת נכון, ריקי. הרי זאת המציאוּת. כפי שכתבתי לחנה לעיל: כנראה, מפריע מאוד שהיא שורדת.
והיא לא תמיד מסתפקת בהישרדות, אַת יודעת.
שמֵחה שאַת מזדהה עם האמירה.
תודה!
ושבת נפלאה לך.
תודה!, חנה.
כן, היא נפלאה.
מוכנה לשרוד.
ואז, פותרים אֶת ה"בעיה":
"היא" אלימה.
תודה שוב ושבת נפלאה לך.
שמחה שירדתי לסוף דעתך
קראת לשיר הסטוריה של אלימות
אבל למרות שהמהפכה הפמיניסטית היא אחת המהפכות החשובות ביותר בתולדות האנושות לא נשפכה בה טיפת דם אחת.
כמובן שהאלימות והשנאה המטורפת כלפי נשים היתה משחר התרבות עד היום
ריקי, אלימות לא תמיד מתבטאת ביריות, סכינים, דם. לדעתי, זאת היסטוריה של אלימות. בעינַי, לפחות.
שם-המשנה שנתתי הוא: "האישה המופלאה שבתוכנו", מחזה של חנוך לוין – אבל כאן באמת, באמת, זה הפוך על הפוך:
"האישה המופלאה שבתוכנו" היא זאת שבתוך האישה מרגע היוולדה.
האישה הזו אילו לא הייתה שורדת אלמלא הייתה מופלאה (קרי: אנחנו – אַת, אני, ועוד – לא היינו שורדות אלמלא היינו נפלאות).
מתי תסתיים האלימות כלפי נשים?
האם תסתיים?
הלוואי!
תודה שוב, ריקי.
קראתי ואהבתי.
למרות שאיני שייך למגדר, יכולתי לחוש במעומעם את הסיטואציה הבעייתית עליה את כותבת.
אני באופן אישי, מעריץ נשים. הן, בהיבט המטאפורי והן בהיבט הפיזי ואני בז לאלה מבני מיני שאינם חשים כמוני.
שבוע טוב, יהודה.
תודה על התגובה, יהודה.
בעיקר, תודה לתוספת. עמדתך ברורה מאוד.
לדעתי האישית, האלימות כלפי נשים נובעת מחרדות וחששות עמוקים, מחולשה.
תודה שוב ושבוע טוב.
חזק וכואב, 0.
כך גם אני חושבת, אומי. באופן זה או אחר, נדמה לי שכל בת/אישה חוֹוָה/חוותה/תחחוה זפטה מהדהדת במהלך חייה.
תודה.
תיארת היטב את מהלך חייה של הילדה-אישה, את הסחרור.גם מבנה השיר משלים את התמונה.
עפרה
עופרה, עשית לי טוב על הלב: התייחסת להיבט הוויזואלי של טקסט.
הייתי זקוקה להתייחסוּת הזאת :)).
תודה!
הסוף אומר הכל ועושה את השיר.
נו טוב :).
מתישהו ואיכשהו צריכים לסיים, נכון?
תודה רבה לך על הקריאה ועל התגובה המסַכמת, גליה.