לידת קורדובה, ארגנטינה. בישראל מ-1961; ירושלמית מ-1966. מוסמכת האוניברסיטה העברית בירושלים. דו-לשונית – כותבת ומפרסמת בעברית ובספרדית (שירה, סיפורת, מסות)
שאלות כמו מתי
הטקסט יעלה כתגובה. עמכם הסליחה, אני לא מצליחה לעצב אותו כאן. כל טוב ותודה מראש על כל תגובה, הערה, הארה.
תודה רבה, מעניין להיזכר בהמתנה של הילדות, ובהמתנה בגדילה, ובכל ההמתנות, ובכלל בשאלה הגדולה של המתנה, של ציפייה, כמו הציפייה שמאפיינת את המבט היהודי. ובעצם את מצביעה על כך שהמבט הישראלי גם הוא יהודי, בפיצול שבין קושי ההווה לבין ההמתנה לגאולה.
ההמתנה נדמה לי מגונה על ידי האידאולוגיה של התרפיה. למשל: האנשים שחיים "בהמתנה למות הוריהם", כפי ניסוחו של אנליטיקאי ידוע. פוי כמה מגונה.
תודה רבה לך, רננה, ממש תודה!
התגובה שלך מדהימה אותי. תגובה נפלאה: מעלה תחומים שונים עם פנייה לַיהודי, לדת היהודית, לעם היהודי (בעצם: רק ליהודים המאמינים כי רק הם "בהמתנה לגאולה") –
– ומשם אַת קופצת באלגנטיוּת ובחיוך שובב/זדוני לפסיכולוגיה כאידיאולוגיה, מזכירה אֶת הפסיכואנליזה – דווקא לגבי פרט חשוד: "מתנה למות ההורים" גם מסביר חוסר-יכולת להתנער/להשתחרר מן ההורים למיניהם, גם הדת בתור הורה/אֵם, למשל, – ואז אַת מסיימת בביטוי ילדי, מתפנק ובוגר: "פוי כמה מגונה."
בין שתי הרשויות שתי מוֹלדוֹת ומה שביניהן
שאלות כמו מתי
זוֹכֶרֶת אֶת הַשְּׁאֵלוֹת הַנִּצְחִיּוֹת שֶׁפָּנוּ לַנֶצַח שֶׁל
ימֵי הַיַּלְדוּת מְרֻבַּת הַקּוֹלוֹת וְהַמָּתַי-ים, שְׁאֵלוֹת
מַטְרִידוֹת חֶלְקָן שֶׁל עַצְמִי חֶלְקָן חִצִים לְעֶבְרִי
מָתַי הָעֵצִים מָתַי הָרוּחַ מָתַי הֶעָנָן מָתַי הַגֶּשֶׁם
מָתַי מַתְחִיל הַחֹפֶש הַגָּדוֹל מָתַי תִּלְמְדִי מָתַי
רוֹתְחִים הַמַּיִם מָתַי פּוֹקְעִים הָאֶפְרוֹחִים מִן
הַקְּלִפָּה מָתַי הַקְּלִפָּה מִתְיַתֶּרֶת וְנִזְרֶקֶת
מָתַי תִּלְמְדִי שֶׁלֹּא כֻּלָּם מְבִינִים מָתַי
מָתַי הַגִּיל שֶׁלִּי יַשִּׂיג אֶת גּוּפִי
לֹא כֵּיף צִיצִים שֶׁל בַּת
שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה לְיַלְדָּה
בַּת עֶשֶׂר
אֵין סוֹף לַשְּׁאֵלוֹת כְּמוֹ מָתַי בְּיִחוּד כָּאן בְּאַרְצִי
וּבְיִחוּד עַכְשָׁו לֹא כֵּיף לִשְׁאֹל עֲדַיִּן: מָתַי נִלְמַד
מָתַי פּוֹקַעַת קְלִפָּה מָתַי גִּיל הַתְּבוּנָה יַשִּׂיג אֶת
הַמּוֹחַ מָתַי הַתְּבוּנָה הַמַּעֲשִׂית תַּשִּׂיג אֶת הַגּוּף
מָתַי נִלְמַד לִבְחֹר
בַּחַיִּים
.
תודה רבה, מעניין להיזכר בהמתנה של הילדות, ובהמתנה בגדילה, ובכל ההמתנות, ובכלל בשאלה הגדולה של המתנה, של ציפייה, כמו הציפייה שמאפיינת את המבט היהודי. ובעצם את מצביעה על כך שהמבט הישראלי גם הוא יהודי, בפיצול שבין קושי ההווה לבין ההמתנה לגאולה.
ההמתנה נדמה לי מגונה על ידי האידאולוגיה של התרפיה. למשל: האנשים שחיים "בהמתנה למות הוריהם", כפי ניסוחו של אנליטיקאי ידוע. פוי כמה מגונה.
תודה רבה לך, רננה, ממש תודה!
התגובה שלך מדהימה אותי. תגובה נפלאה: מעלה תחומים שונים עם פנייה לַיהודי, לדת היהודית, לעם היהודי (בעצם: רק ליהודים המאמינים כי רק הם "בהמתנה לגאולה") –
– ומשם אַת קופצת באלגנטיוּת ובחיוך שובב/זדוני לפסיכולוגיה כאידיאולוגיה, מזכירה אֶת הפסיכואנליזה – דווקא לגבי פרט חשוד: "מתנה למות ההורים" גם מסביר חוסר-יכולת להתנער/להשתחרר מן ההורים למיניהם, גם הדת בתור הורה/אֵם, למשל, – ואז אַת מסיימת בביטוי ילדי, מתפנק ובוגר: "פוי כמה מגונה."
נהדר. נניתי.
תודה רבה-על הביקור!
"המתנה למות ההורים". סליחה.
(מה היה אומר פסיכותרפיסט/אנליטיקאי על ה"לאפסוס לינגוויס" שלי?!)
תודה שוב!