קצת לפני שהבוקר נגמר יוצרת, עורכת
פרק 6: קצוות פרומים
13, אוקטובר, 1:48
"תקשיב לבס שפותח […] הוא מספר שקורה כאן משהו שאחריו לא תהיה יותר מי שהיית."
הזכרת לי את הפעם הראשונה ששמעתי את הרקוויאם של מוצארט. זה היה מתוך תקליט ויניל שהבאנו מרוסיה (הבאנו מרוסיה גם פסנתר) בביצוע של הרכב רומני לא-ידוע. אף אחד לא הראה לי (את רוב מה שאני יודע למדתי בעצמי), ופתאום זה קרה, ובאמת לא חזרתי להיות מי שהייתי. אני מודה שלא הצלחתי לשחזר את ההרגשה. הרף גבוה. ואולי אין כבר רף. אני מקווה שיש.
אופרות, לדוגמה, אני מעדיף לשמוע בשפות שאינני מבין. הליברית לרוב מבישה בפשטנותה. האיטלקית והגרמנית, לעומת זאת, מתנגנות יפה. הן עוד סוג של כלי נגינה. שירה וציור אבסטרקטי אני צורך באופן דומה (עם מחול מודרני אני עדיין בתת-הישג): מנסה להתאים את עצמי לפאזל של היצירה, להכניס את עצמי לתוכה, ולהקשיב למה שמתקבל. לרוב לא מתקבל דבר. לעתים יש שם מלודיה, ולעתים נוצר קליק שמוּנַע מתוך פרשנות שאני מוציא מעצמי, ללא קשר למוטיבציה של היוצר. זה לא מונֵע ממני לנסות למצוא את הכוונה.
את כותבת על רצונך לחיות בספֵרות גבוהות יותר. על הספֵרות הגבוהות אני מסתכל כעל מעשה אהבה, לא פחות. הן מביאות אותי להרגשה של התעלות, של התייחדות והתאחדות עם הייעוד. כך היה תמיד. אבל אמשיך בקו הפרוזאי (אגב, שאלתי את עצמי, אם במקרה העדפת את המונח "קז'ואל". למעשה לא ממש שאלתי אם, שאלתי למה, כי הרי אצלך מילים אינן נבחרות באקראי):
אינני בוחל בפרוזאי. להפך, בשיחה שבעל-פה אני יוצא ממנו וחוזר אליו. מדלג בין הקשרים ואסוציאציות בתדירות מדאיגה, ואז נסוג בשלבי הסולם עד למטה. במילים אחרות, אני מסכים לשימושיות של הקז'ואלי, רק מסרב לראות בו סרח עודף. בעבורי את אדם שלם, בעל חלקים אנליטיים מדהימים שבהם אני יכול לשוטט לילות ארוכים, אבל אני רוצה לראות את המכלול, כי גם אם הוא קליידוסקופי פחות הוא פשוט יפה מדי מכדי לוותר עליו. במילים אחרות, the papers want to know whose shirts you wear. אני מתעניין במי שאת, לא רק בקסמים שאת יודעת לעשות. ולמען האמת, את לא חייבת לעשות קסמים. אני רוצה (שוב רוצה) אותך גם רגילה וסתמית. תתאמצי. חיוך. (במסגרת הפרוטוקול הפנימי שלנו, הסוגריים יופיעו מימין לנקודתיים: החיוך מתחיל בשפתיים שלי ועובר לעיניים שלך.)
המילים שלך ממשיכות להדהד בראשי. אני מקשיב כל הזמן, וכשמשתרר שקט אני פותח את המקרר, קורא לחתול שלנו.
אגב, כמה כדורים נגד כאבים, שתי כוסות של מי מלח, והכאב חלף ולא שב בבוקר. גם הנפיחות ירדה. בצהריים על חוף הים הקומבינציה היתה Jack Daniel’s ומרלו. בהחלט לא קומבינציה מנצחת. דומה מאוד לשילוב ביני לבין חתונות. אחרי החופה דקלמו פזמונים של יום זיכרון. אחר כך באו שירים של שירה בלי ציבור. כשעזבנו את זירת האירוע טיילנו על החוף. ראינו אנשים מטיסים עפיפונים. היא לא חשבה פעמיים וניגשה לראיין אותם. אצלה זה נראה כל כך קל – פשוט ניגשים, מתחילים לדבר, והכול זורם. הכישורים החברתיים שלה הם משהו שאני נפעם ממנו כל פעם מחדש.
I want to live
מעניין שהמילים האלה בוקעות דווקא מפיו של מישהו שמשדר חיוניות כה רבה. אם גם הוא מבקש את החיים כמה רחוקים הם מאיתנו?
יש לנו כמה עניינים שעוד צריך לברר – קצוות פרומים, כמו החוטים אלה שבכיסא הישן שלי, שאני מתפתה לפרום עוד יותר. למשל, המשאלות שלך, האם נבראו או רק משל היו?
תכתבי לי כשאת רוצה מילים.
את לא רגילה להיות רעבה.
לפרק הבא: פרק 7 – אמת נרטיבית אחת
לפרק קודם: פרק 5 – צריבה על הלשון