קצת לפני שהבוקר נגמר יוצרת, עורכת
חלק א: טשטוש במסווה של בהירות
פרק 7: אמת נרטיבית אחת
13, אוקטובר, 2:23
הגוף שלי לא רגוע. אני תזזיתית ומוטרפת, והטירוף הזה משתלט על כל כולי בתובענות ומשחית כל חלקה של שלווה וקור רוח.
ובכל זאת –
~
13, אוקטובר, 5:52
נחתי קצת. מצחיק לתאר בפועל "נחתי" מישהי שנכנסת לחביון של שנת חלום גם בצהריים, אבל הימים האלה שונים. זה שלושה ימים שאינני נחה, אפילו לא מנסה. הראש מתפקע ממחשבות. לא שבימים כתִקְנָם אין לי מחשבות. אלא שבימים כתקנם אני זקוקה למיטה שלי כדי להתייחד איתן, ואילו בימים האלה אני מייחדת אותן איתך.
והנה אני – מבוקר עד לילה משוטטת בבית כמו מוכת שיגעון ומחכה ומחכה ומחכה – למילה שתצרוב לי את העור, למילה שתשחרר מנה של דופמין, למילה שתסיר את הסכר כדי שהגעש יציף בפטאליות. בלי אבחנה, בלי מחשבה, בלי תכנון.
"תכתבי לי כשאת רוצה מילים."
אני רוצה מילים כל הזמן. בפסקאות ארוכות או בשורות קצרות. קז'ואליות או פואטיות. מרוממות או מכאיבות. אני רוצה את המילים שלך מבחוץ ומבפנים, לחטט בהן, לחכך בהן את שלי. אני רוצה אותן היישר לתוך הווריד, באופן השפל ביותר. בטפטופים מהירים ואז ברגיעה, ושוב בטפטופים מתונים, וחוזר חלילה. הרעב שלי אינו יודע שובע. אני מכורה. התאווה אינה מגיעה לסיפוק כי התאוותנות נהיית בולענית יותר ויותר. היא חזקה ממני. טוטלית ואלימה.
וממעל מרחף הפחד שתתפכח, ואני אשאר לבד עם הכמיהה.
האם אתה חווה משהו דומה לעתים?
באהבה אצלי זה שונה. הרגש אינטנסיבי, צורב, כואב, מענג, הכרחי, אבל לא אקסטטי. אולי כי אני אוהבתבקלות. אוהבת מהמקום האנושי כל מה שיפה, וחכם, ונוגע ללב, ומוכשר, ומתקשה, ומתאמץ ומתחבט ובטוח בעצמו. אוהבת כמעט כל דבר שאין בו זדון והעמדת פנים. אני יכולה לאהוב גם מעמידי פנים אם אין בהם זדון. זה לא אתגר. זו סקרנות. וכפי שכתבת עליה, גם אני מתחברת כאילו התקשורת הספונטנית היתה הדבר הפשוט ביותר בעולם.
היא באמת הדבר הפשוט ביותר בעולם. הפשוט והמעניין ביותר, הרי –
I want to live
ואנשים הם-הם החיים. אני מתבוננת בהם מיטלטלים. חלקם בוחנים את חייהם. חלקם עוצמים את עיניהם. ובני המזל שמבינים שאמת נרטיבית יש רק אחת – אלה גדלים בתוך פרק זמן קצר. קורן עור פניהם (לשון הרמב"ם), ואינני יכולה שלא לאהוב אותם באושרם.
"המשאלות שלך, האם נבראו או רק משל היו?" אתה שואל.
קיוויתי לאהוב בפשטות טבעית ומעודנת. ניסיתי ללבוש דמות מצוירת שיוצאת למסע בשלושה אספקטים של זמן: מדומיין, פיקציה, ומציאות קונקרטית שמתרחשת כרובד סמוי. רציתי להפעילם בו זמנית כדי שאוכל לחוות אהבה מיד שנייה, כדי שאוכל לטעום טעמן של שאריות, ואולי כך למצות את ליבת העונג.
ואז אתה הופעת. ואתה כבר יודע שאין בי מילה מקרית או מיותרת.
אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו. נראה לי שהקז'ואל הרגיע אותי. "קז'ואל" כי שלא כמו פרוזאי יש במילה הזאת משהו נוח, ביתי, לא מתיימר.
זה נעים.
אלך לחפוף את שערי, ואצא לשתות קפה לקראת שבוע חדש.
~
13, אוקטובר, 9:58
העייפות שהצטברה לאחרונה יוצאת מהמאורה שלה, ועכשיו, כשאני מחבק אותך חזק וקרוב, אני מנסה לעכל את השבוע הזה, לנוח, לאגור כוחות. קיוויתי שאספיק יותר. לחשוב, לכתוב, להבין. אבל הזמן, כל אספקט של זמן, עובר לי מהר מדי.
יש בי משהו שרוצה למקם אותך במציאות הקונקרטית, עין מול עין ולא רק עין מול חיוך, לאהוב לומר לך שלום בנגיעות קטנות, עדינות, במבטים ישירים ועמוקים, אבל משהו אחר דוחק בי למצות עוד מהאינטלקטואלי-טקסטואלי הזה.
בקרוב החתול שלנו יֵצא לדרכו פעם נוספת, והעיניים שלי יישארו לעוד מבט אחרון מבעד לחריץ הדלת הנמוג כדי לחפש את העיניים שלך אומרות לי לילה טוב.
האם אוכל ללכת איתך את הדרך למקום שתיארת?
~
13, אוקטובר, 11:31
איך אתה עושה את זה, מחבק אותי גם כשאני מדברת אליך ממעמקי השפל, לא נכנע להרס שאני מתאמצת להשליט. איך אתה ממתן, מרגיע, מאזן ועוטף אותי שוב בתחושה של חורף עם פיג'מת פלנל ונשיקה של אמא. אתה יקר לי.
הדרך למקום שתיארתי היא דרך חתחתים. הוודאות ממנה והלאה. כל כולה אי-יכולת לצפות דברים מראש. היא דורשת ממך להתייצב ולציית לה כעבד. היא מחייבת אותך להתמסר. היא מתעתעת בך ומהפכת עליך את דעתך, מטלטלת, מתאכזרת, מסמאת, לעתים מכה את עינך בסנוורים, לעתים מזינה את נשמתך באור יקרות, בתמצית חיים שמדי פעם מפלרטטת עם המוות. זו דרך הכתיבה, ואתה מהלך בה כבר שישה ימים מתישים שמטביעים בך את אותותיהם כאילו היו נצח.
האם אתה עדיין רוצה לצעוד בה?
אם תחליט שלא – הצער שלי יהיה עמוק, אבל לא תישאר צלקת. יישאר מסמך. אם תחליט שכן – לא ארשה לך לצעוד איתי, אבל לבי ימלא אושר אם מדי יום ביומו תבחר להלך לצדי בשביל הפתלתל.
בוא נמשיך בדרך הזאת, בישירות ובכנות, אנחנו והחתול. בוא נניח לה להכות בנו ולנחם.
אני עוצמת את העיניים ומודה על היום הזה.
אני אומרת לך לילה טוב.
הלוואי שתבחר להיות פה גם מחר. ואני מאמינה שתהיה, כי גם אתה כבר יודע את מה שטרם אמרנו.
לפרק קודם: פרק 6 – קצוות פרומים
לפרק הבא: פרק 8 – דיאלוג פנימי על אהבה
לפרק קודם: פרק 6 – קצוות פרומים
גל הי,
עתה משפירסמת כבר שבעה פרקים מספרך והתמונה מתחילה להתבהר חשבתי לומר כמה מילים.
גם ביצירה זו, הנחשפת לעינינו טיפין טיפין, אני חש שאת מבקשת לחשוף, כביצירותייך האחרות, את הצורה האסתטית המשותפת למציאות ולאמנות המתארת את המציאות. ויותר מכך, משעה שהצורה המשותפת הזו הולכת ונחשפת לנגד עינינו (צורה שבמובן מסויים היא נוצרת על ידך ולא רק נחשפת) מתרחשת לנגד עינינו מין החרגה שלה, מעין "שבירת כלים" ו"מחוץ לקופסא", מה שמעמיק ומחדד את התחושה האסתטית.
הדיאלוג האינטרנטי המתפתח בין השניים (והמבנה המיוחד שלו) כולל רמזים לכך: החתול של שרדינגר ואליס בארץ הפלאות חיים בעולמם לפי חוקים מסויימים אלא ששניהם מחריגים את חוקי הטבע; הדברים בפי הדוברים: "אני מתרסקת כדי לבנות מחדש"; "גוף שתוקף את עצמו"; "תקשיב למעברים המוזיקליים. להרמוניות המשתנות. לרצון לפרוץ את גבולות המבנה. לחקור מעבר לקיים. לחפש את המזור בסולמות חדשים"; "קורה כאן משהו שאחריו לא תהיה יותר מה שהיית"; "הגעתי למקום חדש, המקום של האל-מילה"; "לרוב אני מדייקת. מרוממת את מה שנוצר. והרי זו הספרות – אותו מעבר חמקמק שנמצא אי שם ברווחים שבין המילים"; ועוד ועוד — כל אלה רומזים על חיפוש המבנה האסתטי המשותף למציאות ולאמנות המתארת אותה, מבנה אשר יש לחרוג ממנו כדי שיופיו ייראה במיטבו, והכול נעשה תחת התובנה הנפשית של גיבורייך ש"לא הכול נכתב לשם פענוח".
מרתק ומושך לראות כיצד תימשך לה חשיפת המבנה וכיצד תתבצע החריגה האסתטית ממנו.
תודה ושבת שלום — צדוק
תודה רבה, צדוק, על התגובה.
ראית היטב את הבחינה אמנותית של תוכן ויחסיו עם הצורה – המחקר האסתטי שמרתק אותי תמיד ושאני מטפלת בו באופן משמעותי בכל יצירותי לכאורה כאילו היה שחקן ראשי, כאילו דובר לרגע באמנות פלסטית ולא בסיפורת. אבל בדיוק כפי ששם החל כולו הוא "טשטוש במסווה של בהירות", מתברר גם כאן שיש שחן ראשי אחר. הנרטיב. ואלמלא היה הנרטיב בטוח בעצמו לא היתה הצדקה לעיסוק במבנה.
דיברת על ההחרגה שקיימת במבנה. אני רוצה לקוות שאותה החרגה ניכרת גם בנרטיב: מפגש ודיאלוג בפורמט וירטואלי שגבולותיו והחוזה המתקיים בו ידועים מראש, ורצונות של שתי דמויות – רצונות שהולכים ונחשפים מפרק לפרק תחת מעטה המילים והאסתטיקה.
הצעדים קטנים. ההתרחשות מדויקת ומאופקת. והדרמה – כך אני שוב מקווה – תגיע לשיאה כשלא יהיה לה מנוס מפאת הקונפליקט.
קצת ברוח הרומן הקלאסי, קצת ברוח של מחזה והמעטה – בחינה אמנותית-אסתטית, כפי שהיטבת לתאר.
שוב תודה.
שבת נהדרת.
7\24 קצת לפני שהבוקר נגמר, דימוי עצמי הוא הזמן. 13, אוקטובר, 5:52 "אספקטים של זמן: מדומיין, פיקציה, ומציאות קונקרטית…"
אני כמו קורא בקעקוע שמצא את עורו. , 13, אוקטובר, 9:58 זה משהו. מהגרת ספונטנית שלי, הפרק השביעי, התפילה לריסון עצמי, הפלרטוט עם חתול נובח, החיזור אחר הזמן. "תכתבי לי כשאת רוצה מילים".
13, אוקטובר, 11:31
אני מדמיין את השורה הבאה, היא מתחילה מההווה אבל ההווה אינו מדומיין.
את מילותיך, א"ז, אני תמיד רוצה.
"13, אוקטובר, 9:58 – קעקוע שמצא את עורו" – זה הדבר הכי הגיוני שנאמר על תיעוד של זמן קונקרטי.
לא, ההווה אינו מדומיין.
לשמחתי, גם אתה לא.