קצת לפני שהבוקר נגמר יוצרת, עורכת
פרק 15
אינרציה
18 אוקטובר
12:23
שלושה מכתבים אתמול בלילה. מכתבים במדרון. הראשון פותח בברקים וברעמים ובחמימות פנימית, אינטימית, והעצבות מחלחלת אליו. שפל, כניעה, בכי, דיאלוג עם המוות. כשקראתי אותו הוא הותיר אותי עם צורך חזק לומר לך כאן ועכשיו. צורך כה חזק, עד שהחמצתי את השורה "אני זקוקה לדעת שאתה שם". הייתי.
במכתב השני החתול נעלם. הנשימות קצרות, השאלות רבות. משהו לוחץ בבטן, מבקש לשחרר את הפחד, וכדי לעשות זאת נצמד לאהבה, מפזר אותה לכל עבר. פיזור כזה של אהבה הוא סימן של שפע, של רוחב לב של מי שאינו נאבק על פרוסת הלחם שלו, של מי שקיומו היומיומי בטוח, או אולי של מי שאין לו דבר וממילא אין לו מה להפסיד.
המכתב השלישי פותח בהמלצה – "לא תמיד כדאי לדרוש להבין". אינני דורש את ההבנה. היא אינה תובענית כלפי, אין היא דיבוק. אני משייט אליה, אני מוצא את עצמי בתוכה. מרגיש בה בבית. אפילו כשמשתלטת המערבולת.
משהו לופת את גופי, את בית החזה שלי. מקשה על הנשימה. נזרק גלגל הצלה – המעגלים שלנו – "אתה-אני-אתה-אני", ואני נזכר בחיבוק שלך.
תגידי לי שאת מקשיבה.
~
12:43
ואני ממשיך.
אני חושב על הביטוי "בכוח האינרציה". האינרציה – אין בה כוח; היא המשכו של הכוח אחרי שהוא נמוג, אבל היא עצמה כוח גדול, אחד המניעים הגדולים של העולם אם לא הגדול שבהם. גדולה מאהבה, גדולה מכסף. כוח ללא כוח. ראשית, אתה נע עם האינרציה. אחר כך אתה מודע לה, אחר כך נלחם בה, ולבסוף לומד להשתמש בה. נע איתה. רוכב על גבה ומכוון אותה לדרכך.
אני עדיין נלחם. אולי זה הדיאלוג שלי עם המוות.
אינני פוחד מהמוות. אולי כמו המניפולציה, שהיא בעיני תולדה של ראייה, הפחד מהמוות נולד אף הוא מהראייה. ואני אינני רואה אותו, אינני מסוגל להמחיש את הסוף. אני חי בעולם ללא סוף.
ואם לא יימצא לאהבתנו דורש? שומה עלינו לחיות כאילו אנחנו יודעים שיימצא. כאילו כבר נמצא. ובאמת נמצא, ואבד, ושוב נמצא.
"קשר ללא קונפליקטים משול בעיני למעשה אהבה שהפורקן בו אינו חשוב,"[1] הצהרת.אולי זה הפורקן שלי – לא הקונפליקט, אלא האהבה?
ויש כאן עניין נוסף – התבנית. אנחנו חיים דרך תבניות, ולכן החיפוש אחר מי שיקשיב, מי שיבין, מי שיתאחד איתנו הוא תבנית חזקה, כמעט בלתי נמנעת, של מי שיש לו מה לומר. מרגע שנוצקה התבנית אנו אנוסים למלאה שוב ושוב. אין שובע. אין סיפוק. זה אינרטי. אינרטי עד כאב.
אני נפעם לנוכח מה שאת מוציאה ממני. האם זו תולדת הקונפליקט? האם החתול חזר רעב והוא תובע את מזונו? יש לו מחרוזת פנינים על הצוואר. החתול אינו יונת דואר.
צמרמורת אוחזת בי.
אני ממשיך. אל תפסיקי לקרוא.
~
1:10
"איך ממשיכים מכאן הלאה."[2] שאלה שחוזרת שוב ושוב.
כשאני הולך ברחוב או עושה פעולה מונוטונית אחרת (צחצוח שיניים, מקלחת, שטיפת כלים) המחשבות זורמות בקלות רבה יותר. אני חושב. שואל את עצמי את אותה שאלה. ואז מגיעה התשובה. לפעמים מיד, לפעמים היא מחייבת עשייה, אז אני כותב, ופתאום יש שביל.
בלילה, אחרי שקראתי את שלושת המכתבים, התחלתי לכתוב, על הכרית, במיטה, מתוך הכאב. זה התחיל בכותרת – "גן נעול". אבל משהופיע השביל נפתח גם הגן.
"התדע, תוכי יוסי, אתה ילד לירי.
צפוי לך מוות שקט,
כה שקט.
[…]
לתוכי שכמוך אסור לאהוב.
אתה לא תאהב, יוסי, יוסי
אף פעם.
לתוכי שכמוך אסור לאהוב.
אתה לא תאהב, יוסי, יוסי
אף פעם.
כמוך נולדו להנעים פטפוטים
עם כל משורר, שלבו אש וזעם,
בין לבבות אדישים וחוטאים.
עם כל משורר, שלבו אש וזעם,
בין לבבות אדישים וחוטאים.
והתוכי הזה הוא אני.
עשרה שירים שהייתי לוקח לאי בודד. לאי בודד הייתי לוקח גיטרה, לא שירים. ובכל זאת, נבחרו בינתיים שניים, והם לא "שיר על תוכי יוסי" ולא "גן נעול" אלא שירים שהטביעו בי את חותמם, צלחו את מבחן הזמן, וכעת יש בהם דגימה ממני, ממה שאני, ואני חושף את עצמי דרכם. אני, אי בודד.
"באת אלי את עיני לפקוח,
וגופך לי מבט וחלון וראי,
באת כלילה הבא אל האוח
להראות לו בחושך את כל הדברים."[5]
זה אולי הבית היפה ביותר בעיני בשירה העברית. "באת אלי את עיני לפקוח, וגופך לי מבט וחלון וראי". עשיתי זאת פעמיים. אני גאה בזה, דווקא מפני שלא הבנתי איך ומדוע ולמה.
וגם סוזן וגה.
And he said, "I want to live as an honest man
to get all I deserve and to give all I can
and to love a young woman who I don't understand
your highness, your ways are very strange." [6]
to get all I deserve and to give all I can
and to love a young woman who I don't understand
your highness, your ways are very strange." [6]
דווקא עם הסוף הדרמטי אני מזדהה פחות. כמו שאמרת, הפורקן הוא חשוב. חשוב, אבל הסיפור אינו על פורקן.
שולח.
והכאב איננו קָהה.
והכאב איננו קָהה.
~
1:21
גם אני צורה לא בריאה. אך אם צורה אינה בריאה, כיצד נוצרה? מי בְראה?
יָצַר אינו נרדף של ברא. ב"יָצַר" יש יצר, כוח מניע. דבר נוצר בפטישים ומקבות, צרים לו צורה. הצורה אינה נוצרת בבת אחת, היא מופיעה, כבסיתות של סלע, פיסה אחר פיסה.
"בריאה" היא הולדת רעיון. היא פתרון של בעיה. היא משהו שקורה ללא מאמץ, לפחות ללא מאמץ ישיר, שלנו. היא משהו מטאפיזי. לפני רגע אין, ועכשיו יש מאין.
"בריאה" היא הולדת רעיון. היא פתרון של בעיה. היא משהו שקורה ללא מאמץ, לפחות ללא מאמץ ישיר, שלנו. היא משהו מטאפיזי. לפני רגע אין, ועכשיו יש מאין.
המעגלים שלנו אינם בריאים. הם יצירים, הם יצריים. אנחנו מגירים עליהם זיעה, דמעות, כאב. אנחנו גם פיזיים. כשחיבקת אותי רוח גדולה עברה דרכי. הרגשת אותה עוברת. כאילו הקפסולה היתה מרחק אלף מדרגות מהרחוב. בדיוק ההפך ממה שלופת את החזה שלי עכשיו ומרוקן את ריאותי.
אני רוצה לראות. הראי לי.
~
1:25
המגדל שאני יושב בו מחניק היום. אין לי תיאבון, אין לי אוויר. אני חייב לצאת. לשאוף קצת אוויר.
כתבי לי. אני צריך לנשום את המילים שלך.
אשוב עוד מעט.
~
2:26
יקר שלי,
הקרבה, האם היא נולדת מהנואשות?
ומה לעשות עם הרגש? הוא שוב מכאיב לי בעיניים. ואז יש טלפון, ואני עוברת לספֵרת חיים אחרת, והכול קז'ואלי. ואז שוב מגיע מכתב, ואני חוזרת לספֵרה שלנו, ודואגת לך על היעדר התיאבון ועל רמת הסוכר ועל המחנק, ובוטחת רק באישה אחת, האישה שלך, שתרפא אותך. כי כשאתה מניח לאהבה להינסך עליך היא מרפאת.
מי ירפא אותי?
בריאות. בריאה.
כבר נתקלנו בצמדים כאלה בעבר – הסיפוק שבספק, למשל.[8] הצעתי שהמעגלים שלנו אינם בריאים במובן האיכותי. לא חשבתי חולים דווקא. אתה הצעת את כיוון הבריאה.
ותוכי יוסי, כל כך נטול יומרות, שהדמעות שלי מאיימות להמֵס את האיפור.
אני הולכת לעצום עיניים. אענה על מכתביך אחד לאחד. בִּיַתָּ אותי מעט. אני משתדלת להיות מסודרת. והיו כמה נקודות שלא כיסית.
בחר למעני שיר מרומם. אני שולחת לך אחד.
מחבקת אותך.
חבק אותי.
"We all know sometimes lifes hates and troubles
Can make you wish you were born in another time and space
But you can bet you life times that and twice its double
That God knew exactly where he wanted you to be placed
so make sure when you say you're in it but not of it
You're not helping to make this earth a place sometimes called Hell
Change your words into truths and then change that truth into love
And maybe our children's grandchildren
And their great-great grandchildren will tell
I'll be loving you"[9]
Can make you wish you were born in another time and space
But you can bet you life times that and twice its double
That God knew exactly where he wanted you to be placed
so make sure when you say you're in it but not of it
You're not helping to make this earth a place sometimes called Hell
Change your words into truths and then change that truth into love
And maybe our children's grandchildren
And their great-great grandchildren will tell
I'll be loving you"[9]
לפרק הבא: פרק 16 – קומפילציה
לפרק קודם: פרק 14 – מערבולת
לפרק קודם: פרק 14 – מערבולת
[1] פרק 12 – האבולוציה של הניצוץ
[2] שם.
[3] "גן נעול", רחל
[4] "שיר על תוכי יוסי", אברהם חלפי
[5] "סליחות", לאה גולדברג
[7] פרק 14 – מערבולת
[8] פרק 2 – קורות הימים
https://over-the-counter-drug.com/# best over the counter cough medicine