בננות - בלוגים / / ליבו של החג
משוטטת
  • מאיה וינברג

    נולדתי בעיר אחת וגדלתי בעיר אחרת. עשיתי שירות צבאי מלא, למדתי, סיימתי בתואר דוקטור, התחתנתי, ילדתי. בדרך קרו דברים נוספים. כעת אני כותבת, מדברת עם חיות, מתרגלת יוגה בשיטת איינגר ומשנה את דעתי לעיתים תכופות. תמיד אני משוטטת בעולם. שוטטות הוא מושג שפותח על ידי בודלר. ה-flâneur על פי בודלר הוא אדם שמהלך בעיר כדי לחוות אותה. כעת (2012-2013) אני משוטטת בפריז . בשם העיר היפה החלטתי לפתוח את הדלת, טקסטים ותמונות.

ליבו של החג

מחטים קטנות של עץ אשוח מפוזרות לאורכו של השטיח האדום על המדרגות, קומה אחרי הקומה. מדי יום הקונסיירג' (אנחנו קוראים לו הקיפוד מתוך מחווה ל"אלגנטיות של קיפוד" ) מנקה את השטיח בסבלנות ובכל זאת שוב נמלא השטיח במחטי האשוח. אלו עצי האשוח הנגררים אל הקומות הגבוהות לרגל החג והם עולים אחר כבוד במדרגות ולא במעלית כי מחצית הזמן המעלית הישנה בבניין לא עובדת. עכשיו, בלב החג, המעלית לא עובדת באופן קבוע, וזו אולי  נקמתו של הקיפוד בדיירים.

בבקר החג העיר שקטה כפי שלא ראיתי אותה מעולם. נראה שכולם ספונים בבתים (על אף שיש כאן 14 מעלות ואפילו רואים שמיים)  או שיצאו  את העיר לרגל ארוחת החג. אפילו היונים לא נראות ברחוב. אוירה הדורה שוררת אבל ללא תחושת העוצר המלווה חג ישראלי. התחבורה הציבורית ממשיכה כסדרה והעיר מנוקדת בקרוסלות  סוסי עץ חינם ,קרפריות (מהמילהcrepe ), ורחבות להחלקה על הקרח. 

   

בחג הזה מזדמן לנו העונג לבקר בשני הארמונות גם יחד, הארמון הגדול Grand palais )) והארמון הקטן (Petit  Palais).  שניהם שוכנים בגאון זה מול זה, שני ההיכלות שנבנו לתערוכה העולמית של שנת 1900 (אותה תערוכה שגם הולידה את הזקפה הלאומית, מגדל אייפל, לא רחוק משם. לאזור כולו אני קוראת בסתר הדגדגן של פריז : משער הניצחון, דרך שדרות שאנז אליזה, אל כיכר קונקורד, גני הטולרי ומוזיאון הלובר. טָה דָה טָה דָה. מרכז העצבים התיירותי ששום אייפד של תייר יפני לא שלם בלעדיו.)

הפטי פאלה (הכל יחסי כמובן) הוא  מוזיאון האומנויות היפות של העיר פריז. בצרפתית  אומנויות יפות נכתבות כך Beaux-Arts  אבל בעצם יש לומר זאת במילה אחת, בּוֹזְאַר. איזו מילה מענגת לביטוי. מיד גורמת לתחושה של טקס בישבן, של צרפתיוּת מבינת עניין באומנות. באמת תענוג. המוזיאון עצמו הוא בניין רוקוקו נהדר, עם גלריה ארוכה ומוארת וגן פנימי מעוטר בקשתות. נגיעות של ציור, של פיסול, של עתיקות יווניות ורומיות. כיוון שהתצוגה לא גדולה היא נעימה ואפשרית וזה סודו האמיתי של הארמון. סוד נוסף הוא בית קפה שקט עם חצר הפונה אל הגן. המוזיאון פתוח כל השנה והכניסה אליו בחינם.

        

הגארנד פאלה הוא ההפך הגמור. מדובר במבנה מתכת עצום המתגאה בתקרת זכוכית אדירה הנישאת על סביבתה. רוב השנה הוא סגור אלא אם כן מתארחת בו תערוכה גדולה וסנסציונית. עכשיו, לשבועיים בלבד, החלל כולו נהפך למשטח אדיר של החלקה על הקרח והכניסה בתשלום נאות. התרגשתי מאד להכנס סופסוף בין שעריו.בדלפקים הגדולים תמורת זוג נעליים מקבלים זוג נעלי-החלקה באותה המידה ויוצאים אל הרחבה הענקית. יש פינות מנוחה לעייפים, מזונות לרעבים, ברים לצמאים ואפילו בר אחד שמחליקים אליו לשתות.  שמשי הקרניים נכנסות דרך תקרת הזכוכית אל הרָחֲבָה הרְחָבָה , מוזיקת הרקע נעימה ואין צרות בעולם. רק קרח.

   
 
   

בסוף החג נפרדו מאתנו אורחים אהובים ולקחו איתם פיסה מליבנו חזרה לארץ. יש דבר עצוב ועצוּר ומאד לא טבעי בקשר עם חברים בגלוּת הזו שלנו מרצון. אף פעם אי אפשר להספיק בביקור קצר להראות להם את פריז האהובה כמו שצריך, כמו שהיינו רוצים. אפילו לא חצי הדברים.. תמיד דבר מה נשאר בלתי מוספק. ואין משפט פרידה מוצלח. (להתראות עוד חצי שנה בארץ ? בבקשה אל תתחתנו עד שנחזור?).נשארת מין עמידה מטופשת על רציף תחנת הרכבת שלוקחת אל השדה. מילות סיכום שעדיפה עליהן שתיקה עגמומית. חיבוק אחרון שלא יכול לעולם לעמוד בתפקיד. ריקנות ממשית כשהרכבת מרחיקה. יציאה אל רחוב הומה, שמרגיש זר פתאום. לא באמת שייך גם לנו.

       

2 תגובות

  1. כתמיד – כתבת נפלא ומרגש!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למאיה וינברג