פריז שאחרי

כמה מוזר לחזור לפריז אחרי חמישה ימים בעיר אחרת ולהרגיש  "בבית". אדם חייב להרגיש בבית איפשהו ואולי זו אני בת מזל שור שכזו. שם, במרחק רכבת ורכבת נוספת הרגשתי רחוק כל כך ומאד. עיר חדשה, קטנה הרבה יותר, נהר אחר זורם בה. והקרבה לגבול הגרמני מביאה אוירה שונה בתכלית. האנשים שם פשוט נחמדים והשירות שם מהיר ויעיל (מאידך האוכל שם מתבסס בעיקר על בשר ותפוחי אדמה. טוב, גם הרבה כרוב כבוש ובירה). הצרפתית נמהלת בגרמנית והאנגלית שוב נשלפת כנשק יום הדין ואפילו מתקבלת בברכה.אנחנו כנראה באמת רחוק מפריז.

מקום חדש גורם למקום הקודם להרגיש מוכר גם אם הוא בעצמו רק בחצי הדרך להפוך בית. הבנות שלנו כבר התרגלו לחיים הטובים במלון (או בשפתן המילון) ומבקשות לחזור לישון בו, ללמדני עד כמה הכל גמיש .בסופו של דבר בתוך עצמך אתה נוסע כל הזמן. מתקרב או מרחיק, אני חושבת.

ביריד אומנות גדול בעיר קולמר אני מתוודעת כמו שצריך לעבודתו של המאייר הנסי (HANSI), בן המקום. האיורים הצבעונים שלו אופיינים מאד ומוכרים הרבה יותר מאשר שמו. למעשה זהו שם העט שלו. איני עומדת בפיתוי ורוכשת הדפס אחד. היכן אמסגר ואתלה אותו? כאן בפריז או חזרה רק בישראל? גם זו מן מחשבה שחולפת. 

העיר אדישה לחזרתנו כפי שהיתה אדישה לנסיעתנו כפי שהיא תמיד אדישה. לפריז לא אכפת. זה כל העניין בה, כמו כל עיר גדולה באמת. חזרה לתעלות המטרו החופרות כמו תולעים במעי העיר. חזרה לצוענים שוכני הרחוב. ללכלוך הכרוני של המדרכות. לגשם הזרזיפי. חזרה למוכר הקרפים ההודי, קרפ אחד עם סוכר ואחד עם נוטלה סי וו פלה. דוכן הקרפים שלו בפינת כיכר הבסטילייה ,הוא לבטח הקטן ביותר בפריז. חזרה לדירה שלנו האהובה בקומה הרביעית. המעלית עדיין לא עובדת.

העיר מרגישה פשוט ריקה. פריזאים רבים יצאו לחופשה משפחתית וטרם שבו. בעצם קרנבל חג המולד והשנה החדשה נחגג עד סופו של סופהשבוע. הקרוסלות המוארות ממשיכות בדרכן סחור וסחור. הקישוטים המופרזים בחנויות, ברחובות ,בכיכרות. שום דבר לא מצופה באמת לתפקד עדיין כולל מערכת החינוך. מוזר שבארץ דבר מזה לא קיים, אפילו שלוח השנה הישראלי מתפקד כמו הגרגוראיני בעצם. מחר אם מזג האויר יאפשר נלך לגנים הבוטנים (Jardin des planets) ולגן החיות הקטן. הגנים האלה עומדים על תילם מאז המאה ה-17 , לספק את תאוות הגינון והשפע הקולינרי הצמחי עבור בית המלוכה. היום הם פתוחים לקהל ומהווים ריאה ירוקה אהובה בלב העיר ודי לא מתויירת. בחמש וחצי שומרי הגן ישרקו להודיע שהגן ננעל ואנחנו נחזור לאיטנו הביתה בעגלה. כך לפחות אני מתכננת. אני מגלה שיש לנו כבר שגרה קטנה כאן וזה משמח או מנחם אותי לא ברור על מה. בּוֹן אַנֵה שתתחיל ובינתיים בּוֹן פֵט.