משוטטת
החיים האלה. תזרקי אותם מהדלת והם יכנסו דרך החלון. תרדפי אחריהם ברחוב והם יחמקו מיד. ישנו צורה. יהיו דבר והדבר ההופכי לו באותו הזמן. תחשבי שאת יודעת, כבר ראית, כבר למדת, כבר הבנת ושוב הכל נשמט, משתנה, מתפרק ונבנה לדבר מה חדש. מעטים הדברים שהינם כפי שהם. אם בכלל
למשל החורף, כבר נפרדתי ממנו. כבר סיכמתי ביני ובין עצמי שלא יבוא גשם עוד זמן רב. כלומר רק בשנה הבאה. שמעכשיו רק אבק ואבק ובקרוב גם הירוק יצהיב והפּוּך הנה חוזר אל הארון והבגדים של הבנות יחזרו לקצר ואז קצר מאד אולי אפילו גופיה ומה זה יעשה לכמות של הכביסה, בטח ישנה את המאזן לטובה והנה, גם במרפסת וגם בחלון, גשם, גשם, גשם אמתי. למרות כל הנבואות ואף על פי : גשם. קר ורטוב ואפור.
למשל, אנשים. האלמנט הלא מוסבר, המסובך ביותר. גם את הקרובים לי ביותר פעמים רבות אני לא מסוגלת להבין או לנחש או לנבא. קל וחומר את הרחוקים. לפעמים אני נופלת אל הקלישאות. זה קל כל כך ונוח. כל הגברים הם זאבים. כל גבר שפונה אלי יש לו עניין סמוי, לא טהור. כל איש או אישה שפונים אלי יש להם אינטרס. כל אחד רוצה לקדם את עצמו או למצוא מרפה לפצע שלו או להניח יד נוספת, אחרת על הבדידות היומיומית שלו , הקיומית. והנה, משום מקום מגיע לתיבת הדואר האלקטרוני שלי מכתב (עוד מותר לקרוא לו כך?). מספר עד כמה היא נהנית לקרוא את הבלוג שלי, המשוטטת, שואלת מתי יתפרסם אחד נוסף, כי עבר כבר זמן מה. מכתב קטן בתיבה, מאשה שאיני מכירה, מהבלוג שאינו מפורסם בשום צורה ואינו מקודם אל חברים וירטואלים בפייסבוק. סתם כך. נקי ואמתי. כמה נפלא.
או חברים לסדנת הכתיבה בימי שלישי בבית אריאלה. מתלוננים עלי במפגש שאני מפטפטת ,ומעירה המון הערות, מה שנכון ובפגישה הבאה כדאי שלא אפריע .ואני מתחייבת בפגישה הבאה לא להפריע כי בכלל לא אוכל להגיע עקב הקראת שירה בירושלים. והם, ובראשם המנחה שי צור הנפלאה, מתגייסים ואומרים: אז מה? נעפיל אתך כולנו לירושלים. נפגש עוד קודם האירוע, נקיים את הסדנה ואחר כך נשמע שירה. ואני, נעתקות לי המילים מהפה. חשבתי לנסוע לבד. אני ,שאפילו אמא שלי לא חשבה לבוא, אגיע עם חמישה עשר חברים למפגש. אחת מחיפה, אחד מהוד השרון ועוד היד נטויה. ואפילו לא יצליחו כולם להגיע, או בכלל לא יגיעו ויפגשו בבית אריאלה כרגיל, עצם הכוונה, עצם ההצעה, כזו הפתעה נעימה. כזה לקח .איך הכל יתכן. גם הטוב
יותר מכל חגיגות יום האשה אני לוקחת חלק באירועי השירה הנשית. באחד מקריאה וליתר באה להקשיב. למשל בבית הסופר, התכנסה נבחרת נכבדת של עשר משוררות, צעירות יותר או פחות , להקריא משירתן. את האירוע מנחה משום מה גבר. מדוע? אחת אחת הוא מציג אותן בשמן ומספר עליהן כמה מילים. כולן רבות פעלים ופרסומים. כל אחת נושאת את קולה השירי הייחודי. כל קול חשוב וחד פעמי. כל אחת עולה חשופה, עם השריטה שלה, עם הפציעה, עם ההכרה שהשירה לבדה, רק היא יכולה להחלים. האם יש שירה נשית? המנחה שואל כל אחת ואחת מהן. ואני תוהה ביני לבין עצמי איך אפשר להפריד. הזהות המגדרית היא אחת ממקבץ הזהויות, הכרחית אבל לא בלעדית. זו שאלה לא רלוונטית, ואולי מתוך כך מעולם לא שמעתי גבר נשאל האם השירה שלו היא שירה גברית.( גם לא המנחה עצמו, שלא משכבר נערך ערב לצאת אסופת שיריו בשם היפה "שלל").
מי הגה את יום האשה? חודש האשה? וודאי היה זה גבר. כמה נמוך ומוגבל ההגדרה הזו מקעקעת אותה? כמה דפוקה היא שצריך להקדיש לה יום או חודש בשנה ולהזניח בכל יתר הזמן. מילים כה רבות נאמרו החודש, בכל אמצעי תקשורת אפשרי, שנניח כאן לעניין. נעדכן שהגל הצהוב של הפריחה פרץ והחלה חגיגת החושים הרהבתנית של האביב. מספיק לעלות בקר אחד על רכבת היוצאת מתל אביב לכיוון בנימינה וחותכת בשדות ובשטחים הפתוחים. הרתמים בפריחה לבנה, שיטה סלילנית, כליל החורש מסגיל עד תנוכיו וכל היתר ירוק עשבוני וצהוב שפוך מחרדלים. בריכת חורף עונתית מארחת ברווזים מסוג ברכיות, טבלניות ואגמיות (יום האשה או מה?). החגיגה הזו סוערת כל כך שקשה להסיט את המבט. קשה שלא להתרגש. וקצרת מועד כל כך שאסור בשום אופן להישאר בבית. (אפילו שדה הבוּר הקרוב ביותר לבית, כבר בו החגיגה בעיצומה).
ואל סדנת הכתיבה אני ממשיכה להביא סיפורים קצרים על דמויות נשיות עצובות, פאסיביות, תלושות או מבקשות להיתלש. וחושבת שהסיפורים הם דמיוניים לחלוטין והעצב נמזג עם האמת אל השירה בלבד. זו תמיד אני לכודה בתוך עצמי. לא יודעת היכן להניח את מבט העיניים, שלא ישרוף, שלא יראה יותר מדי, שיפייס. יש לי מנוחה רק מול הים ולפעמים בתרגול ממוקד של יוגה. בוודאי כך כולם מתהלכים בעולם. בחד פעמיות טורדנית ודחופה שאינה יודעת מנוח. ואולי רק הנשים הן כאלה, עומסות מחשבה ללא הפסקה. ואולי שוב אני נופלת לקלישאות ולא מדייקת. מקווה להתבדות. מחכה שהדברים יתבהרו, יהיו ברורים. שהחיים יהיו פשוטים סופסוף , קלים להפעלה. ולא רק לפרקים.
