נסו בלי
נַסּוּ בְּלִי תַּנּוּר
נַסּוּ בְּלִי כִּיוֹר
נַסּוּ בְּלִי מֵחַם לְקָּפֶה
נַסּוּ בְּלִי אַסְלָה
נַסּוּ בְּלִי מַרְאָה
נַסּוּ בְּלִי מְכוֹנִית
נַסּוּ בְּלִי עֵט
נַסּוּ בְּלִי מַחְשֵׁב
נַסּוּ בְּלִי סֵפֶר
נַסּוּ בְּלִי אֹפֶק
בְּלִּי תַּחֲזִית מֶזֶג אֲוִיר
נַסּוּ בְּלִי הַיָּם
רַק אַתֶּם וְהַשָּׁמַיִם
וְהַחַיָּה
שֶׁלּוֹטֶשֶׁת בָּכֶם עֵינַיִם
מהספר: יפו, כשהייתי רחוק (הוצאת עיתון 77, 2012)
יפה. רק מהחיה הפנימית הזאת אי אפשר להיפטר…
הצעות שאף אחד לא יעמוד בהן
התחברתי לשיר.
אולי גם בגלל ששלשום איזה אידיוט נכנס בי מאחורה. והרגשתי איך זה להיות בלי מכונית …
מה אני אגיד לך. הרגשתי כאילו צומחות לי רגליים.
וגם כנפיים (כמעט)
אני בעד צמצום.
בעד המינימום. כמו שהשיר שלך מתאר ועושה מצוין.
רק מלנסות לדמיין את זה נעשה לי בחמסין הזה קר 🙂
אהבתי שבתאי