למה פעם כן שירה?

למה פעם כן שירה?

כי השירה פעם הגדירה את זהותנו.

היינו עַם עִם היסטוריה ארוכה מאד ואנשים עם היסטוריה קצרה מאד של לאום ושל מדינה. כל שורה אז הייתה חשובה. והקשיבו. חיכו לשמוע מה אומר המשורר, שיש לו המבט הזה, המחבר בין היסטוריה רחוקה לבין היום הקצר.

היו אלה נשימות אוויר. השתוקקו לידע שהביא המשורר, שהיה הפילוסוף, שהיה המדינאי, שהיה עיתונאי, זה שמספר את הידיעות.

היינו אז קהילה קטנה ומפוחדת. היינו בִּתנועה, עשינו פעולות רבות.

הלכנו והלכנו. והגענו. ולאן שהגענו לא הייתה שום הגדרה. הכול היה לא מן המוכר.

היה צריך להמציא שמות, היה צריך שפה. השירה עשתה את זה בקצרה ובחוכמה. היה מי שהקשיב. היה מי שחיכה. היינו תלויים במלים האלה, שהייתה בהן מנגינה שנשמעה כמו היא באה ממעמקי הדורות עד לכאן. עד אלינו. כל אחד ששמע שירה התמלא בכוחות מן העבר ובאמונה למען העתיד.

נתנּוּ למשוררים תפקיד – להגדיר אותנו. אהבנו אותם יושבים בבתי קפה, שותים וכותבים בשבילנו את הדרכים לגאולה. השירים היו מן הרגעה לכל הכאבים. המשוררים היו קלילים ומסובכים. היו כאן בגופם אך ברוחם היו קצת נביאים. הם הרשו לעצמם לכתוב על רגשות.

הם נהנו מעודף זמן. נתנּוּ להם. הם היו הגיבורים שלנו. הגדולים יצרו סביבם חצרות של ממשיכים. היה חשוב לנו להעריץ אותם. אחר כך הערצנו אנשי צבא, אבל קודם אִרגַּנּוּ את הרוח.

כתבי העת לשירה וספרות מילאו חלל במֵחַ הנשמה. הם היו במה לפתיתי הרוח. שם אספו את הקולות שבאו מן הרחוב. שם נתנו אור למחשבות נוגדות. הם היו זירה להפגנת כוחות. בעיקר בין הדורות ובין פלגים שונים. הם היו ספורים אך חשובים מאד.

היום אנחנו מוגדרים. כל אחד בחצרו יודע את דרכו.

היום אנחנו לא פחות מבולבלים, אבל רוחנו נחה. היא אוחזת במוצרי הנוחיות והיא קָצָה בגיבורים. היא עוד נוהה אחרי אלה שמשקים את הפחדים, כי אנחנו עדיין אוהבים לחיות.

ואם שירה, היא באה ממקום נידח. לא מן המקום שתר אחר הכסף. היא עודנה יחידה בעולם העדר. אך השדות אינם פתוחים כמו פעם. והשכן רחוק מאד. ההיסטוריה מתכווצת והיד אמנם כותבת, אך דרך המקלדת.

כתבי העת לשירה היום צריכים לשרוד. ולשם זה הם זקוקים לאמנות שבאה מן הלב.

הלב זקוק להיסטוריה ארוכה וליום קצר. אך האנשים כבר מוגדרים, פחות או יותר.