מקום מוצל וקריר כותבת
"היד הכותבת היא היד הכואבת"
(גיליה בר לוי)
מה קרה לך ביד, שואלים,
זאת כווייה?
התקרבת מדי לאש?
באיזו אש נשרפת, רוצים לדעת,
זה כאב?
מה קרה לך ביד?
הכיש אותך נחש?
שרט אותך חתול?
או נאבדת ביער, ומכשפה
קיללה אותך, עשתה לך עין הרע.
מה קרה לך ביד.
אולי היית יותר מדי בשמש?
או שהגשם, כמו שֶׁמים עושים, שטף ופורר?
אולי זו הרוח
שבהרים צורבת וחודרת?
אפשר לקלף את זה? לראות
מה יש מתחת?
תגידי, איך זה מרגיש?
מגרד? שורף? פועם? כואב?
כמה זה עמוק? זה מידבק?
תגידי, בשביל מה יש לך עור
בכלל?
בשביל מה יש לך יד?
איך את כותבת ככה, עם יד כזו
פצועה, מכוערת, מתקלפת?
איך את כותבת עם היד הזו
הריקה, החשופה, האדומה מרוב טעויות
כתיב? ובשביל מה? אולי תנסי
ביד השנייה?
תפסיקי להתעסק בזה,
תפסיקי לגעת. לא תמצאי שם כלום.
את בטח מתקלחת חזק, או שוטפת יותר מדי כלים.
זו אשמת החום, הזיהום, האבק, התורשה, הלחץ.
תירגעי. תשתמשי בסבון היפואלרגני, משחות,
קרמים, תתרחקי מכימיקלים, תשמרי על לחות,
על ניקיון, על יובש.
אל תגרדי.
אבל בלילה נכנסים בי שדים.
אני אז משפשפת בבגדים, בסדין, בשיניים, על הקיר.
עורי מתהפך
שכבות טקטוניות נעות
וברווחים שביניהן נגלית לבה.
ידִי, כמו שמים מעוננים, מאדימה עם רדת החשכה
מופיעות בה צורות: הרים, קופים, פילים
נחשים ודרקונים. מטפסים ומצווחים, דורסים ומנפצים,
יורקים ארס ואש.
נסיכים חוזרים בשקיעה לצורתם האמיתית
יפים ומושלמים, חוזרים
לעדינות ולעור שלם ורך
בעוד אני מתחספסת
מוכרחה לקרוע עצמי לגזרים.
ביום אני אוהבת את ידי
בסבונים ובשמנים
מטפחת עור של פיל
מגדלת קשקשים
מלטפת ושרה שירי ערש;
בלילה אני מפלצת.
ובבוקר עונה: יש לי
בעיית עור.
לא יודעת בדיוק
מה.