זֶה קוֹרֶה כָּל יוֹם.
אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת זֶה מִבַּחוּץ.
הַגּוּפִים הַצְּפוּפִים – שֶׁיִּכָּנְסוּ לַפְרֵיְם –
לֹא נוֹתְנִים לִפֹּל.
זוֹ מַגֵּפָה, הִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת
מֵאֲחוֹרֵי דְּלָתוֹת סְגוּרוֹת
מְרַסֶּקֶת תְּחִלָּה אֶת הֶחָלָל שֶׁבֵּין הָאֵיבָרִים
אַחַר כָּךְ אֶת זֶה הַמַּקִּיף אֶת הָעוֹר
אֵין לָדַעַת הֵיכָן תַּכֶּה.
אֵין לָדַעַת הֵיכָן הִכְּתָה:
הַנִּפְגָּעִים מֻחְזָקִים זְקוּפִים
כְּאִלּוּ יֵשׁ לָהֶם שֶׁלֶד
מֻקָּפִים בְּעִוָּרוֹן.
כל כך עצוב וכל כך נכון…