הוֹ רוֹפֵא גָּדוֹל בָּאתִי לִשְׁאֹל בַּעֲצָתְךָ. הוֹ רוֹפֵא גָּדוֹל הַשְׁרֵה עָלַי מֵחָכְמָתְךָ. אֲנִי נוֹפֶלֶת עַל בִּרְכַּי וּמִתְחַנֶּנֶת לְדַקָּה בְּחֶבְרָתְךָ הָאֲצִילִית, הַנִּשָּׂאָה, אֲנִי עָפָר לְרַגְלֶיךָ, אֵינֶנִּי רְאוּיָה. אַתָּה מִפְלָטִי הָאַחֲרוֹן, רוֹפֵא גָּדוֹל הַעֲנֵק לִי דַּקָּה מִזְּמַנְּךָ הַיָּקָר לְהַאֲזִין לְמִלּוֹתֶיךָ הָאַדִּירוֹת רְווּיוֹת הַתְּבוּנָה רַבַּת הַשָּׁנִים הַנִּשֵּׂאת מֵעַל לַמָּקוֹם וְלַזְּמַן הַקַּטְנוּנִיִּים שֶׁל בְּנֵי הָאֱנוֹשׁ גּוּפִי כֻּלּוֹ נָתוּן לְךָ לְדוּנוֹ לְשֵׁבֶט אוֹ לְחֶסֶד רוֹפֵא ...

"הגבר היה מלך הבריאה שלי" (קלריס ליספקטור)  בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים לִפְתֹּחַ וְלִסְגֹּר שֶׁאִם יִפָּתְחוּ אֶעֱמֹד וְאִם יִסָּגְרוּ אֵשֵׁב וּלְהֵפֶךְ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. בָּרוּךְ שֶׁהוֹצִיא הַמַּרְצֵעַ מִן הַשַּׂק וְעָשָׂה בִּי לְכָל אָרְכִּי נִקּוּבִים נִקּוּבִים חָלָלִים חֲלוּלִים בְּצוּרוֹת שׁוֹנוֹת, כְּכַרְטִיסִיָּת אוֹטוֹבּוּס לְהַצְמִיד אֲלֵיהֶם אֶת הָעַיִן וּלְהִסְתַּכֵּל דַּרְכָּם בָּעוֹלָם בָּרוּךְ שֶׁתָּקַע אֶצְבָּעוֹת בִּבְשָׂרִי הָרַךְ כְּמוֹ בִּפְּלַסְטֵלִינָה עָשָׂה שֶׁקַע וְעוֹד ...

הַאִם לֹא יִתְבַּיֵּשׁ אִם אֶנְקֹב בִּשְׁמוֹ הַמְּפֹרָשׁ? וְאוּלַי יַעֲדִיף אֶת רָאשֵׁי הַתֵּבוֹת .A. H א. ה. אָה אַהֲבָה רָאִיתִי תַּצְלוּם שֶׁלוֹ מְחַיֵּךְ מֵעֵין נָבוֹךְ, דּוֹמֶה לֶאֱנוֹשִׁי, מִצְטַעֵר לֹא נָעִים לוֹ.  

אני שומעת את עצמי הכי טוב. איש לא שומע אותי יותר טוב ממני. רק אני יכולה לשמוע את נשימותיי במקום רועש. אבל לא נשימות של אחרים. כל אחד שומע את עצמו הכי טוב אפילו במקומות רועשים. אבל אומרים שלעתים נדירות אין זה כך. לעתים נדירות, אומרים, מישהו אחר שומע אותך טוב יותר משאת שומעת את עצמך. בראייה זה תמיד כך, ...

האישה בציור זו אני היחסית, לא המוחלטת: מהצד, באור ישיר, מעוות צללים מי שתביט מהצד השני תתבלבל. כך נרשמתי ביד לא מיומנת: נקודות החן והצלקות נעלמו עיניים עצומות – לא, פקוחות היכן הלכתי לאיבוד בין העור לבין הנייר הרי מלכתחילה איני נתפסת, הדיוקן הוא תמיד עצמי, הציור הוא בהשראתי, אלה קווי דמותי, אבל האישה שבציור כלל אינה אישה. היא רק ...

יש לי לב רחב, יש לי לב בכל הגוף לב בעצמות החזה, לב בכתפיים לב בכפות הידיים, לב באוזניים בגב, בשכמות לבי מתפשט כמו ערפל, כמו מים שפוכים, כמו כוס שהתרסקה על רצפת המטבח וצריך לאסוף את כל הרסיסים הקטנטנים לטאטא אותם, עם כפכפים שלא להיפצע והתה בחלב זולג אל הרווחים שבין המרצפות משקף את אור המנורה המהבהבת, כמעט נשרפת. ...

בשיפולי בטני מתנחשלת שלהבת צורבת, חומהּ מקפיא את דמי. פקעת של אנרגיה, שלשלאות ברזל מתפתלות בתוך הרוך, שיניים נוגסות בי, קיפולים נפרשת מטפחת ענקית ומתכווצת לאגרוף. פעימות הלב יורדות אל מתחת לטבור נושא ונשוא מתערבבים ואני מגיעה אחרונה, מתנשפת אוחזת את הצד.

הָיְתָה לִי שָׂפָה שֶׁנָּתְנָה לִי אִמִּי וְנָתְנוּ לִי אֲבוֹתַי וְהָרוֹכְלִים בַּשּׁוּק הָיְתָה לִי שָׂפָה שֶׁנָּתְנָה לִי עֲבוֹדָתִי וְנָתְנוּ לִי אַהֲבוֹתַי הָיְתָה לִי שָׂפָה שֶׁנָּתְנָה לִי לֵדָתִי וְנָתְנוּ לִי צְרִיחוֹתַי הָיְתָה לִי שָׂפָה שֶׁנָתְנוּ לִי הַשָּׁנִים וּשְׁגִיאוֹתַי וּשְׁתִיקוֹתַי   וְהָיְתָה לִי אַהֲבָה. עַד כַּמָּה אָהַבְתִּי? לְמַעַן אַהֲבָתִי הִתְנַעַרְתִּי מִמִּלִּים וִתַּרְתִּי עַל מְקוֹמִי הָיִיתִי מוּכָנָה לִהְיוֹת זָרָה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. בְּתוֹךְ מִטָּתִי. בְּתוֹךְ ...

אני רק שאלה. מי מה מתי איפה איך למה למה למה אני חוזרת תקליט מקולקל כי אני רק שאלה. הקולטנים שלי רגישים לכל היסוס, שלוש נקודות או קו עקמומי בסוף משפט. יש שמנסים להיות עזר כנגדי בדמות תשובות: הדתות והמדעים והספרים הקדושים מבטיחים ניסים ונפלאות כה ניסיים ופלאיים שיִפטרו אותי מעצמי אבל אני, עדיין, רק שאלה. אני יודעת שאפשר רק ...

זֶה קוֹרֶה כָּל יוֹם. אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת זֶה מִבַּחוּץ. הַגּוּפִים הַצְּפוּפִים – שֶׁיִּכָּנְסוּ לַפְרֵיְם – לֹא נוֹתְנִים לִפֹּל. זוֹ מַגֵּפָה, הִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת מֵאֲחוֹרֵי דְּלָתוֹת סְגוּרוֹת מְרַסֶּקֶת תְּחִלָּה אֶת הֶחָלָל שֶׁבֵּין הָאֵיבָרִים אַחַר כָּךְ אֶת זֶה הַמַּקִּיף אֶת הָעוֹר אֵין לָדַעַת הֵיכָן תַּכֶּה. אֵין לָדַעַת הֵיכָן הִכְּתָה: הַנִּפְגָּעִים מֻחְזָקִים זְקוּפִים כְּאִלּוּ יֵשׁ לָהֶם שֶׁלֶד מֻקָּפִים בְּעִוָּרוֹן.