כלבי מלחמה / אלכסנדר המון

     "כלבי מלחמה"

  אלכסנדר המון ||

 

הכלב הראשון והיחיד שהיה למשפחתי הגיע אלינו באביב של 1991. באותו חודש אפריל, אחותי נסעה עם החבר החדש שלה לנובי סאד, עיירה בצפון סרביה במרחק של מאות קילומטרים מסרייבו, שם איתרה איכשהו מגדל של כלבי סטר איריים. כשאחותי היתה בת עשרים וקצת, היא עדיין גרה עם הורינו, אך הבטיחה מזמן את זכותה הבלתי מעורערת לעשות ככל העולה על רוחה. וכך, בכסף שחסכה מעבודות דוגמנות, מבלי להתייעץ אפילו עם מאמא וטאטא, היא קנתה גור סטר אירי מקסים, בעל פרווה ערמונית בוהקת. כשהביאה אותו הביתה, טאטא היה בהלם – כלבים עירוניים היו, מן הסתם, מיותרים, ובמיוחד סטר אירי מפואר – והוא דרש באופן לא משכנע, שתחזיר אותו מיד. מאמא הפגינה התנגדות רטורית צפויה מראש (אחרי כמה חתולים שנאלצה להספיד) לעוד יצור שתצטרך לדאוג לו יתר על המידה, אבל היה ברור שהיא התאהבה בכלב על המקום. כעבור יום-יומיים הוא לעס נעל של מישהו והדבר נמחל לו מיד. קראנו לו מק.

 

סרייבו, 1992. צילום: רקס

 

*

בעיר קטנה כמו סרייבו, שאנשים בה קשורים חזק אלו לאלו ואיש אינו יכול לחיות בבידוד, בסופו של דבר כל החוויות הן משותפות. כשמק הצטרף למשפחה שלנו, חברי הטוב ובה, שגר מעבר לכביש, השיג לעצמו כלב, רועה גרמני בשם דון. כלבת שמירה המליטה המוני גורים במחסן צבאי שבו עבד דוד ולאדו, אביו של ובה, שהיה קצין זוטר בצבא העם היוגוסלווי. ובה נסע למקום עבודתו של אביו ובחר את הגור האטי והמגושם ביותר, מכיוון שידע שאם הגורים יומתו, הוא יהיה הראשון שיילך.

ובה היה החבר הראשון של אחותי והיחיד מביניהם שבאמת חיבבתי. לעתים קרובות היינו בלתי נפרדים, בעיקר אחרי שהתחלנו לעשות מוסיקה ולנגן בלהקה ביחד. אחרי שאחותי הצליחה להתגבר על הפרידה ממנו, הם חידשו את הידידות ביניהם. זמן קצר לאחר הגעתם של הגורים, הם היו מוציאים אותם לטיול ביחד. אני כבר לא התגוררתי אצל הורי, אבל הייתי בא הביתה לעתים קרובות כדי לאכול ולבלות עם המשפחה, בעיקר אחרי שמק הגיע – אהבתי להוציא אותו לטייל. חלום הילדות שתהיה לי חיית מחמד התגשם על ידי אחותי הבלתי מובסת. ובה ואני היינו מטיילים עם מק ודון לאורך הנהר, או יושבים על ספסל וצופים בהם מתגלגלים על הדשא, בעודנו מעשנים ומדברים על מוסיקה ועל ספרים, בחורות וסרטים, בזמן שהכלבים שלנו התקוטטו בידידות. אני לא יודע איך כלבים נהיים חברים, אבל מק ודון היו חברים קרובים כפי שובה ואני היינו.

 

ב-1991 העברתי את רוב הקיץ בקייב שבאוקראינה, והצלחתי להיות נוכח בהתפרקותה של ברית המועצות ובהכרזת העצמאות של אוקראינה. באותו קיץ, המלחמה בקרואטיה התפתחה במהירות מתקריות לטבח, מקרבות להרס מוחלט של העיירה שנקראה ווקובר בידי צבא העם היוגוסלווי. כשחזרתי מאוקראינה בסוף אוגוסט, עדיין לא היו קרבות בסרייבו – המצור החל באביב הבא – אבל המלחמה כבר השתקעה במחשבותיהם של אנשים: פחד, בלבול וסמים בכל. לא היה לי כסף, אז חבר הציע לי עבודה זמנית במגזין פורנוגרפי (חשבתי שאנשים ירצו הסחת דעת מהאסון המתקרב). אבל ויתרתי, משום שלא רציתי שכתיבה גרועה על סקס (כאילו שיש סוג אחר) תהיה הדבר האחרון שאעשה אם אמות במלחמה. מילאתי את המכונית בספרים ועברתי לבקתה בהר ששמו ז'אהורינה כדי לקרוא כמה שיותר רומנים קלאסיים, עבי כרך (ולכתוב כרך דק של סיפורים מבולבלים), לפני שהמלחמה תדון את הכל ואת כולם למוות ולנשייה. אם גורלי למות, אמות כשאני קורא וכותב. שהיתי בהרים מספטמבר עד דצמבר. קראתי את הקלאסיקות השמנות ("מלחמה ושלום", "הר הקסמים") ומכתביו של קפקא; כתבתי דברים מלאי טירוף, מוות ומשחקי מלים; האזנתי למוסיקה בשעה שבהיתי בגחלים שבאח; חטבתי עצים. בלילה, יכולתי לשמוע את שלושת הענפים שמעל הבקתה משפשפים את הגג ברוח; מסגרת העץ חרקה ומדי פעם בפעם הידהד פעמון על צוואר פרה תועה בלילה הדחוס. כעבור שנים, אתקשה לבצע פעולות שאמורות לסייע לי לשלוט בפרצי הזעם התכופים שלי. לפי עצת הפסיכולוג, אנסה לשלוט בנשימה ולדמיין בפרוטרוט מקום שאני מקשר עם שלווה וביטחון. תמיד הייתי חושב על הבקתה שלנו בהרים: הלוח החלק של שולחן העץ שאבי בנה בלי מסמר אחד; ערבוביה של אישורי כניסה לאתרי סקי ישנים תלויים מתחת לשעון הקוקייה הדומם; המקרר העתיק ששם המותג שלו – אובוד סטיניה הכיל את המלים הראשונות שקראתי בעצמי. השלווה והביטחון היו קשורים לזמן שביליתי בבקתה, כשקריאה בבדידות ניקתה את ראשי ולבי החלים בזכות אוויר ההרים הצלול וריח האורנים שהורגש בכל מקום.

 

גם למק תהיה נוכחות בחזיונותי להעברת הכעס. מדי פעם בפעם הורי ואחותי נתנו לו אישור לארח לי חברה בהרים. לפני השינה, נשימתו היציבה הרגיעה אותי, מסיחה את דעתי מהקקופוניה של צלילי הלילה. בשעות הבוקר המוקדמות הלשון הארוכה, החמימה, שלו היתה מעירה אותי, מורחת את פרצופי בריר השמח שלו. הוא היה מניח את ראשו בחיקי בעודי קורא ואני הייתי מגרד מאחורי אוזניו. הייתי יוצא לטייל כשהוא לצדי, המחשבות שעלו מהדברים שקראתי מתרוצצות בראשי כפי שמק התרוצץ מעלה ומטה במורד ההר. כשובה בא לבקר אותי, טיילנו ביחד בזמן שמק ודון רדפו אחד אחרי השני, עוצרים רק כדי לנסות לחפור רוחות-רפאים של מכרסמים תת-קרקעיים. דמיינו שכשהמלחמה תגיע לסרייבו, תמיד נוכל לסגת עם הכלבים שלנו לז'אהורינה ולהישאר כאן עד שהכל ייגמר.

 

*

בפעם האחרונה עלינו להרים כדי לציין את תחילתה של שנת 1992 – לא ידענו אז שהשבוע שבילינו ביחד הוא מסיבת פרידה לחיינו המשותפים בסרייבו. חוץ ממני, מאחותי וחברינו, עשרה אנשים בסך הכל, היו גם שלושה כלבים: מק, דון והכלב של חברנו גוסה – לאקי, כלב אנרגטי מגזע בלתי מוגדר (גוסה קרא לו "קוקטייל ספנייל"). במרחב המוגבל של בקתת הרים קטנה, האנשים היו מועדים על הכלבים, ואלו בתורם היו נכנסים לוויכוחים הכלביים שלהם עד שהיה צורך להפריד ביניהם. לילה אחד, בעודנו משחקים קלפים עד השעות הקטנות, גוסה ואני נכנסו לוויכוח שחצני, ששיגע את הכלבים – הנביחות והצעקות היו יכולות להעיף את הגג, אבל אני זוכר את הרגע ההוא בחום, משום שהיתה בו כל האינטימיות הקדחתנית של חיינו הקודמים, המשותפים. כעבור כמה שבועות עזבתי לארצות הברית, ולעולם לא חזרתי לבקתת ההרים שלנו.

 

*

אחותי וובה זוכרים את הפעם האחרונה שלקחו את מק ודון לטיול לפני פרוץ המלחמה. זה היה באפריל 1992, והיו חילופי אש בגבעות שמסביב לסרייבו; מטוס של צבא העם של יוגוסלוויה עבר את מהירות הקול מעל העיר בקולות נפץ מאיימים; הכלבים נבחו בטירוף. הם אמרו זה לזה: "להתראות אחר כך!" כשנפרדו, אך לא יתראו שוב במשך חמש שנים. זמן קצר לאחר מכן, אחותי נסעה בעקבות החבר החדש שלה לבלגרד. הורי נשארו מאחור במשך כמה שבועות, בתקופה שבה הירי וההפגזות גברו בכל יום. הייתי מתקשר משיקאגו ושואל "מה נשמע?" ואמא שלי היתה אומרת: "הם כבר יורים פחות מאשר אתמול".

 

את הזמן הם העבירו יותר ויותר עם שכניהם במקלט המאולתר במרתף. ב-2 במאי 1992, כשמק למרגלותיהם, מאמא וטאטא עלו על רכבת ויצאו מסרייבו לפני שהחל המצור הקשה – ואכן, חצי שעה לאחר שהרכבת יצאה, התחנה ספגה מטח טילים; שום רכבת לא תצא מהעיר במשך כעשור. הורי התקדמו לעבר הכפר שאבי נולד בו בצפון-מערב בוסניה, כמה קילומטרים מהעיר פרניאבור, שהיתה תחת שליטה סרבית. הבית של הסבים שלי, שמתו, עדיין עמד על גבעה שנקראה ווצ'יאק (גבעת הזאב). אבי טיפל בכוורות במשק של הסבים שלי והתעקש לעזוב את סרייבו בעיקר משום שהגיע הזמן לטפל בדבורים ולהכין אותן לקיץ. בהכחשה מכוונת של האפשרות הברורה שאולי לא יחזרו במשך זמן רב, הם לא הביאו אתם בגדים חמים או דרכונים, רק תיק קטן עם בגדי קיץ. כל מה שהיה להם נשאר בסרייבו. הם העבירו את החודשים הראשונים של המלחמה בווצ'יאק. אמצעי המחייה העיקריים שלהם היו הכוורנות של אבי וגן הירק של אמי. שיירות של חיילים סרבים שיכורים עברו את הבית בדרכם למבצע טיהור אתני או בשובם מהחזית, שם נלחמו בכוחות הבוסניים, שרים שירים על טבח או יורים באוויר בזעם. כשהאוויר היה נקי, הורי, מכווצים בפחד בביתם, האזינו בסתר לחדשות מסרייבו הנצורה. לפעמים מק היה רודף בשמחה אחרי משאיות צבאיות והורי רצו אחריו בייאוש, קוראים בשמו, חוששים שמא החיילים השיכורים ירו בו סתם בהנאה מרושעת. מתישהו באותו קיץ, מק חלה. הוא לא הצליח לעמוד על רגליו; הוא סירב לאוכל ומים, בשתן שלו היה דם. הורי השכיבו אותו על הרצפה בשירותים, המקום הקריר ביותר בבית – שבו לא היה מיזוג אוויר ואת הארוחות היו מבשלים בתנור עצים. אמי ליטפה את מק ודיברה אליו, והוא היה מסתכל לתוך עיניה – היא תמיד טענה שהוא הבין כל דבר שאמרה לו. הם קראו לווטרינר, אבל למרפאה היתה רק מכונית אחת, שתמיד הסתובבה בדרכים ובה הווטרינר התורן שטיפל בכל החיות החולות באזור. חלפו כמה ימים בטרם הווטרינר הגיע סוף סוף. הוא זיהה מיד שקרציות צבאים שורצות על גופו של מק, כולן מנופחות מדמו ומרעילות אותו. הפרוגנוזה לא טובה, הוא אמר, אבל במרפאה הוא יוכל לתת לו זריקה שאולי תעזור. אבי שאל מהדוד שלי טרקטור ועגלה שבהם הובילו בדרך כלל חזירים אל השוק או אל השוחט. הוא הניח את מק התשוש בעגלה ונסע במורד הגבעה, כל הדרך אל פרניאבור, כדי לתת לו את הזריקה שעשויה להציל את חייו. בדרכו, חלפו על פניו משאיות של צבא סרביה, החיילים הביטו מטה אל מק המתנשף. זריקת הפלא הצליחה ומק שרד והחלים כעבור כמה ימים. אבל אז הגיע תורה של אמי ללקות במחלה קשה. היה לה זיהום בכיס המרה, מכיוון שהיה מלא באבנים – עוד בסרייבו המליצו לה לעשות ניתוח להוצאתן, אך היא דחתה את ההחלטה, ואז פרצה המלחמה. כעת, אחיה, דודי מיליסאב, נסע אליהם מסובוטיקה, עיירה בגבול סרביה-הונגריה, ולקח אותה אתו לניתוח חירום. אבי המתין לידידו דראגן שלקח אותו ואת מק.

 

בזמן שאבי הכין את הכוורות להיעדרותו הממושכת, מק שכב בקרבת מקום, נמתח על הדשא, מארח לו לחברה. כמה ימים לאחר שמאמא נסעה, הגיע דראגן, ידידו של טאטא. בדרכו לאסוף את אבי, עצרו אותו במחסום בווצ'יאק. הגברים במחסום היו שיכורים וחסרי סבלנות. הם שאלו את דראגן לאן מועדות פניו, וכשאמר להם שאבי ממתין לו, הם הודיעו לו באיום שהם עוקבים מקרוב אחר אבי כבר זמן מה, שהם יודעים עליו הכל (משפחתו של אבי היתה ממוצא אוקראיני – מוקדם יותר באותה שנה הכנסייה האוקראינית בפרניאבור הופצצה על ידי הסרבים), ושהם מודעים היטב לבנו (כלומר, אלי) שכתב נגד הסרבים ושוהה כעת באמריקה. הם כבר היו מוכנים לטפל באבי אחת ולתמיד, כך אמרו לדראגן. הגברים השתייכו למיליציה שכינתה את עצמה ווקווי (הזאבים) ובראשה עמד אחד בשם וליקו, אותו אבי סילק כמה שנים לפני כן מפגישה שאירגן כדי לדון בהבאת מים זורמים מבאר בהרים באזור. וליקו נסע לאוסטריה בעקבות קריירה משתלמת בפשע, אך חזר בדיוק לפני פרוץ המלחמה כדי להקים את המיליציה שלו. "תודיע להמון שאנחנו באים", אמרו הזאבים לדראגן כשהניחו לו לעבור. כשדראגן דיווח על התקרית, אליה התייחס ברצינות רבה, אבי חשב שמוטב לו לעזוב במהירות האפשרית מאשר לחכות לזאבים שיבואו בלילה וישספו את גרונו. כשהם נסעו במעלה הדרך לכיוון המחסום, המשמרת התחלפה והשומרים החדשים לא היו שיכורים או גסי רוח מספיק כדי שיהיה להם אכפת, כך שאבי ודראגן חלפו על פני המחסום. הזאבים במחסום לא הריחו או ראו את מק, משום שטאטא וידא שיהיה על הרצפה. לאחר מכן, בזעמם הנמהר, או אולי בניסיון לגנוב את הדבש, הזאבים הרסו את הכוורות של אבי. במכתב ששלח אלי לשיקאגו הוא סיפר לי שמכל האובדנים שהמלחמה גזרה עליו, אובדן הכוורות היה הכואב מכולם. בדרכם אל הגבול הסרבי, טאטא ודראגן עברו במחסומים רבים. אבי חשש שאם אלו המאיישים את המחסומים יראו סטר אירי יפהפה, הם יבינו מיד שהוא מגיע מעיר, מכיוון שבאזורים הכפריים של בוסניה, השורצים כלבי תערובת וזאבים, כלבי סטר אירי ערמוניים היו נדירים. מעבר לכך, הגברים החמושים היו עלולים להתעצבן בקלות על מישהו שמנסה להציל כלב מפואר באמצע מלחמה, כשאנשים נהרגו על ימין ועל שמאל. בכל מחסום, מק היה מנסה להתרומם ואבי דחף אותו מטה בידו, לוחש מלים מרגיעות באוזנו. מק היה נשכב בחזרה. הוא מעולם לא השמיע קול, מעולם לא התעקש לעמוד, ובדרך נס, איש במחסומים לא הבחין בו. אבי ודראגן הצליחו להתקדם לעבר הגבול, לכיוון סובוטיקה.

 

בינתיים, בסרייבו הנצורה, ובה גויס לצבא הבוסני, שהגן על העיר מיחידות צבא העם היוגוסלווי לשעבר, שנהפך בן לילה לצבא הסרבי לרצח עם. אביו של ובה, מצד שני, היה בתפקיד במחסן שלו מחוץ לסרייבו כשהחלו פעולות האיבה. כקצין זוטר ב-YPA, צבא העם היוגוסלווי, הוא היה חסר חשיבות מספיק בכדי שישאירו אותו מאחור כשהיחידות הסרביות נפרשו מחדש כדי לכתר את העיר ונלקח כשבוי מלחמה על ידי הכוחות הבוסניים מיד לאחר תחילת הקרבות. ובה ומשפחתו לא שמעו ממנו דבר במשך השנים שלאחר מכן, ולא ידעו אם הוא חי או מת. בזמן שמשפחתי היתה פזורה במקומות אחרים, ובה עדיין גר מול ביתנו. הוא חלק דירה קטנה עם אמו, אחיו, חברתו ודון. עד מהרה, המזון נהפך לנדיר – ארוחת ערב טובה תחת מצור היתה פרוסת לחם עם מעט שמן; אורז היה המזון היחיד שהיה לרוב האנשים, ארוחה אחרי ארוחה, יום אחר יום. לאנשים לא היה במה להאכיל כלב, וקבוצות של כלבים נטושים שוטטו בעיר ולעתים תקפו בני אדם או ביתרו גופות טריות. החזקה והאכלה של כלב היו מותרות חשודים, אך משפחתו של ובה חלקה עם דון את מה שהיה לה. לעתים קרובות, לא היה דבר לחלוק ודון הבין איכשהו את הקושי שבמצב ומעולם לא התחנן. בזמן הפצצות הוא הסתובב בדירה שלהם, מרחרח וצווח. הוא היה נרגע רק כשכל המשפחה היתה באותו חדר, אז היה שוכב ומביט היטב בכולם.

 

אם ההפצצה היתה מתמשכת ובמשך פרקי זמן ארוכים אי אפשר היה להוציא אותו, תמיד המתין בסבלנות. מדי פעם בפעם הם היו משעשעים אותו בשאלה: "איפה מק? איפה מק?" ודון היה רץ אל הדלת הקדמית ונובח בהתרגשות בהיזכרו בחברו. כשהיו מוציאים אותו, ובה ומשפחתו נאלצו להישאר במרחב מצומצם ומוגן מפני הצלפים הסרבים ופצצות המרגמה בקרבת רב הקומות שבו גרו. רבים משכניהם העריכו את נאמנותו של דון ואת אופיו הנוח באמצע מלחמה איומה. הילדים שיחקו אתו והוא הניח להם ללטף אותו. בתוך שבועות, דון פיתח יכולת מסתורית לחוש בבואו של מטח פצצות מרגמה: הוא היה נובח ומסתובב בחוסר נחת במעגלים; בפרווה סמורה, הוא היה קופץ על כתפיה של אמו של ובה ודוחף אותה עד שהיא וכל השאר מיהרו בחזרה לתוך הבניין. דקה לאחר מכן, פצצות החלו ליפול באזור.

 

*

אבי ומק הצטרפו בסופו של דבר לאמי בסובוטיקה. כשהחלימה דיה מהניתוח בכיס המרה, הורי עברו לנובי סאד, לא רחוק מסובוטיקה, שם לאחיה השני של מאמא היתה דירת חדר קטנה. הם גרו שם שנה בערך, וניסו כל אותו זמן להשיג את המסמכים הדרושים כדי להגר לקנדה. באותה תקופה טאטא נסע לעתים תכופות למשך שבועות כדי לעבוד בהונגריה בחברת הבנייה של דראגן. מאמא התגעגעה לסרייבו, היתה הרוסה ממה שהתרחש בבוסניה ונפגעה מהתעמולה הסרבית הבלתי פוסקת, שנשפכה מהטלוויזיה ומהרדיו. היא היתה בוכה ימים שלמים, ומק היה מניח את ראשו בחיקה ומביט אליה במבט סטרי לח, ואמי דיברה אליו כאל ידידה היחיד. היא התקשתה להתמודד עם העובדה שהם איבדו את כל מה שעבדו למענו במשך כל חייהם; השריד היחיד לחייהם הקודמים, הנוחים, היה הסטר האירי הנהדר.

 

דירת החדר בנובי סאד התמלאה לעתים קרובות בפליטים מבוסניה – חברים של חברים או קרובי משפחה של קרובי משפחה – הורי שיכנו אותם אצלם עד שהאומללים הצליחו להמשיך לגרמניה או לצרפת או למקום אחר שבו לא היו רצויים ולעולם לא יהיו. הם ישנו מפוזרים על הרצפה, אמי עברה מעל הגופים הישנים בדרכה לשירותים, מק תמיד לרגליה. הוא מעולם לא הציק לפליטים, מעולם לא נבח על האנשים האומללים ההם. הוא הניח לילדים ללטף אותו. כזכר צעיר, מק היה מתקוטט לעתים קרובות עם כלבים אחרים. פעם אחת, כשאמי הוציאה אותו לטיול, הוא הסתבך בעימות עם רוטוויילר אכזרי. היא ניסתה להפריד ביניהם, שלא בחוכמה, כשתקפו זה את זה, והרוטוויילר קרע לגזרים את ידה של אמי. אחותי, טינה, שהיתה שם באותו זמן, לקחה את מאמא לחדר מיון אך לא היה שם דבר ממה שנחוץ כדי לטפל בפציעה; הם נתנו לה את הכתובת של רופא שיכול למכור את התחבושות וזריקת הטטנוס. הן הוציאו את כל הכסף שהיה להן כדי לשלם לרופא ואז לקחו מונית הביתה. למעשה, לא היה להן מספיק כדי לשלם למונית והנהג אמר שיחזור למחרת כדי לגבות את יתרת הסכום. אחותי אמרה לו בפשטות שאין טעם שיחזור, משום שלא יהיה להם כסף מחר, או מחרתיים, או בכלל בזמן הקרוב (הנהג לא התעקש: האינפלציה היומית בסרביה באותו זמן היתה בערך 300%, והכסף היה חסר ערך ביום המחרת בכל מקרה).

שנים לאחר מכן, מאמא לא יכלה להזיז את היד כהלכה או לאחוז בה דברים. מק היה משתגע אם רק היה מריח רוטוויילר ברחוב. בסתיו של 1993, הורי ואחותי השיגו לבסוף את כל המסמכים ואת כרטיסי הטיסה לקנדה. קרובי משפחה וחברים באו להיפרד מהם. כולם היו בטוחים שלעולם לא יראו אותם שוב, והורי ואחותי ידעו שהגירה לקנדה תגדע את כל הקשרים עם חייהם הקודמים באופן בלתי הפיך. היו הרבה דמעות, כמו בלוויה. מק הבין שמשהו קורה; הוא השגיח על אמי ואבי כל הזמן, כאילו חשש שמא יעזבו אותו; הוא התרפק במיוחד, הניח את ראשו בחיקם בכל הזדמנות, נשען על רגליהם כששכבו. אף שאהבתו של מק נגעה ללבו של אבי, הוא לא רצה לקחת אותו לקנדה – הוא לא ידע מה מצפה להם שם; היכן יגורו, האם יוכלו לדאוג לעצמם, לא כל שכן לכלב. טאטא התקשר אלי לשיקאגו כדי לדרוש שאשכנע את מאמא וטינה שמק חייב להישאר מאחור. "מק הוא בן משפחה", אמרתי לו. "אל תחצו את האוקיינוס בלעדיו". אבל ידעתי שטאטא צודק ולבי צנח מהמחשבה שהם יעזבו אותו. אמי לא הצליחה לדון באפשרות של מעבר לקנדה בלעדיו; היא רק התייפחה לעצם המחשבה על נטישתו אצל אנשים שהיו זרים לו.

 

*

בינתיים בסרייבו, חברי ובה התחתן ועזב את הדירה שמול הדירה שלנו. דון נשאר אצל אמו ואחיו של ובה משום שבשל עיסוקיו נעדר מהבית לתקופות ארוכות, ואשתו, שעבדה בצלב האדום, נעדרה גם היא לעתים קרובות. אשתו הצטרפה לקצין בצלב האדום בביקורת של מחנה בוסני של שבויי מלחמה, וגילתה שהחותן שלה בחיים. מאז שאביו של ובה לא שב הביתה מהעבודה בתחילת המלחמה, כל אימת שנשמעה השאלה "איפה ולאדו?" דון היה מזנק לעבר מתלה המעילים עליו אביו של ובה נהג לתלות את מדיו. אף שדוד ולאדו ישוחרר ממחנה השבויים לקראת סוף המלחמה, דון לא יראה אותו יותר לעולם.

 

רק לסירוגין קיבלתי חדשות ממשפחתו של ובה – את מכתביו שלח ידיד זר שיכול היה לצאת ולבוא באזור המלחמה הבוסני; שיחה פתאומית באמצע הלילה מטלפון לווייני, שאורגנה על ידי ידיד שעבד בבריכה של עיתונאי זר. בזמן המצור קווי הטלפון הרגילים לא עבדו בדרך כלל, אבל מדי פעם בפעם הם היו פועלים באופן בלתי צפוי, כך שניסיתי להשיג את ובה באקראי. לילה אחד ב-1994, בשעה מאוחרת, התקשרתי למשפחתו של ובה משיקאגו בגחמה של רגע. בסרייבו זו היתה שעת בוקר מוקדמת מאוד, אבל אמו של ובה ענתה לטלפון אחרי צלצול אחד. היא התייפחה, אז המחשבה הראשונה שלי היתה שובה מת. היא התעשתה מספיק כדי לספר לי שהוא בסדר, אבל שמישהו הרעיל את הכלב שלהם. דון סבל כאבים נוראיים כל הלילה, פולט ומקיא ריר צהוב, היא אמרה; הוא מת רגע לפני שהתקשרתי. גם ובה היה שם; כששמע את החדשות, הוא נסע באופניים מביתו באמצע הלילה, כשהעוצר עדיין בתוקף, מסכן את חייו. הוא הצליח להגיע בזמן כדי להחזיק את דון בשעה שגסס, ואז הוא בכה אתי בטלפון. לא מצאתי מלים לומר לו, כפי שמעולם לא הצלחתי לספק כל נחמה לחברי שהיו תחת המצור. ובה עטף את דון בשמיכה, נשא אותו במורד 15 גרמי המדרגות וקבר אותו עם כדור הטניס האהוב עליו באתר הבנייה שננטש זה מכבר מאחורי רב הקומות.

 

אבי נכנע לבסוף. בדצמבר 1993, הורי, אחותי ומק נסעו לבודפשט. בנמל התעופה, אחותי התמקחה על כרטיס טיסה זול ועל מקום למק בתא המטען. אחרי שהגיעו לקנדה, מיהרתי משיקאגו לפגוש אותם, לאחר שנתיים קשות מאוד.

ברגע שנכנסתי אל דירתם המרוהטת בקושי בקומה ה-15 בהמילטון שבאונטאריו, מק רץ לעברי, מכשכש בזנבו. התפלאתי שהוא זוכר אותי אחרי כמעט שנתיים. הרגשתי שחלקים רבים מזהות-סרייבו שלי נעלמו, אבל כשמק הניח את ראשו בחיקי, חלק ממני חזר. למק היו חיים שמחים בהמילטון. אמי תמיד אמרה שהוא היה "ילד בר מזל". הוא מת ב-2007 בגיל 17. הורי מעולם לא שקלו לאמץ כלב אחר מאז. אמי שמה מבטחה בתוכי קטן בימים אלו, ובוכה כל אימת שמק מוזכר. ובה היגר לקנדה ב-1998. הוא חי במונטריאול עם אשתו וילדיו. אף פעם לא היה לו כלב אחרי דון. אחותי חיה בלונדון. לא היה לה כלב מאז מק. אני התחתנתי עם אשה שתמיד היה לה כלב, ועכשיו יש לי רידג'בק רודזי בשם בילי.

 

 

אלכסנדר המון. צילום: וילבור בוז'וביץ

 

אלכסנדר המון נולד בסרייבו לאב ממוצא אוקראיני ולאם בוסנית-סרבית, בן 48. ב-1992 הגיע לביקור בשיקאגו, אך אז נבצר ממנו לחזור לסרייבו הנצורה. ב-1995 פירסם סיפור ראשון באנגלית. הוא זוכה מלגות גוגנהיים ומקארתור. ספרו השלישי, "פרויקט לזרוס" (הוצאת הספריה החדשה ומחברות לספרות, 2011), עסק במהגר בוסני המתגורר בשיקאגו של ימינו וחוקר מקרה מוות מ-1908 של נער יהודי. קדמו לו "שאלת ברונו" ו"איש משום מקום" שראו אור בעברית בהוצאת עם עובד.