נקודת ראוּת כותבת
מונולוג של ילדה אמצעית
אֵיךְ אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם הַקּוֹל הַפְּנִימִי שֶׁלִּי
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת וְהוּא מְבַקֵּשׁ לָצֵאת.
קוֹלָהּ שֶׁל יַלְדָּה בְּכִתָּה ג',
חוֹשֶׁשֶׁת לְדַבֵּר בְּשִׁעוּר תּוֹרָה,
לֹא יְכוֹלָה לְסַפֵּר עַל חֲלוֹם יוֹסֵף
וְאֵיךְ הִשְׁלִיכוּהוּ אֶחָיו לַבּוֹר,
וּמַדּוּעַ אֵינָהּ מַצְלִיחָה לִהְיוֹת
הַבַּת הָאֲהוּבָה עַל אָבִיהָ?
וְלִי אֵין בּוֹר אֶלָּא בְּתוֹךְ
חָלָל הַפֶּה.
אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם עַצְמִי, וְקוֹלִי נִשְׁבָּר.
לָמָּה דַּוְקָא הָרֶגַע הַהוּא זָכוּר לִי כָּל כָּךְ?
הַאֻמְנָם זֶה קוֹלוֹ שֶׁל הַפַּחַד לְהַגִּיד,
וַאֲפִלּוּ לִצְעֹק אֶת הַכְּאֵב
לְהַקְשִׁיב לְקוֹלִי, לְהִפָּרֵד?
[מתוך ספר שיריי – אורו המריר של השחר – 2008]
אהבתי את התמימוּת של הילדה, רות.
והקשבתי לכאב של הדוברת.
תודה! על השיר,
ושבוע טוב.
אולי תמימות יש שם, אבל עם תובנת הכאב ההוא אני הולכת כבר הרבה שנים.
תודה רבקה, על ההקשבה המשַתפת.
רוחה
תיקון: עם תובנת הכאב ההיא…
שיר מרגש, רוחה. הייתי כותבת כך על אמי…
בוקר אור
רות
רות, תודה. תגובתך מחזקת ומרגשת. ~ רוחה