נקודת ראוּת כותבת
שוב יכולה להרגיש
אִי אֶפְשָׁר לָשׁוּב לְשָׁם,
אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לָשׁוּב לְכָאן בַּלֵּילוֹת.
כִּי רָצִיתִי לִהְיוֹת נְחוּצָה, רְחוּצָה, מְרֻצָּה
וּמְזֻקֶּקֶת מִכָּל כַּרְטִיסֵי הָאַשְׁרַאי שֶׁרָכַשְׁתִּי
(כְּשֶׁנִּסִּיתִי לִסְחֹר בַּזְּמַן הַמְמַהֵר לְהַסְפִּיק
וּלְעוֹלָם לֹא מַסְפִּיק לִהְיוֹת טוֹב לְעַצְמוֹ).
חוֹצָה לַיְלָה אָרֹךְ שֶׁל חֹרֶף, שׁוּב
יְכוֹלָה לְהַרְגִּישׁ חוֹל זָהֹב נִגָּר בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי
שָׁם, בַּגִּבְעָה הַקְּטַנָּה שֶׁל יַלְדוּתִי וַאֲנִי
מַנִּיחָה אוֹתָהּ לִמְרַאֲשׁוֹתַי
וְחוֹלֶמֶת.
[מתוך ספרי – הגוף כואב את ראשיתו – פרדס הוצאה לאור / 2010]
שיר יפייפה, רוחה.
ורגיש מאוד.
כמו המשך לשיר שהעלית בפעם הקודמת, "מונולוג של ילדה אמצעית".
תודה!
רבקה, תודה!
אכן זו אותה ילדה, שקצת גדלה וממשיכה…
אהבתי ובמיוחד את הפשטות היפה שבסוף השיר
דוד שלום!
תודה על תגובתך המעניינת. לא פשוט להגיע אל "הפשטות היפה". לפחות אצלי הדרך אל.. היא הנותנת, כמו "האור שבקצה המנהרה". שבת של חום וברכה ~ רוחה
אהבתי את התמונה שציירת :גבעת ילדות למראשותיך,רוחה יקרה.
עפרה