נקודת ראוּת כותבת
שיר על דמעות
לְעִתִּים רְחוֹקוֹת אֲנִי בּוֹכָה בִּדְמָעוֹת בִּגְלַל כְּאֵב, עֶצֶב אוֹ
תִּסְכּוּל (לְהוֹצִיא אֶת דִּמְעוֹת הָעֹנֶג כַּאֲשֶׁר אֲנִי צוֹפָה
בִּסְרָטִים עֲצוּבִים).
"רוֹחָלֶה מְפֻנֶּקֶת בּוֹכָה וְגַם צוֹחֶקֶת" – הָיוּ שָׁרִים לִי
כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה. תָּמִיד הָיוּ בַּשִּׁיר הַזֶּה גַּם לִטּוּף וְחִיּוּךְ טוֹב,
בְּעִקָּר כְּשֶׁאַבָּא שֶׁלִּי הָיָה שָׁם.
בַּלַּיְלָה שֶׁעָבַר לְאַחַר מְעַרְבֹּלֶת קְטַנָּה שֶׁל צַעַר, כַּעַס וְגַעְגּוּעַ
שֶׁלֹּא מָצָאתִי לָהֶם נְתִיבִים לָפוּג, הָיִיתִי כְּבָר עַל סַף הַשֵּׁנָה
כַּאֲשֶׁר הִרְגַשְׁתִּי בַּדְּמָעוֹת הַתְּלוּיוֹת עַל רִיסַי וְהָיְתָה בָּהֶן עֶדְנָה.
הַבֹּקֶר הִתְעוֹרַרְתִּי וְנָגַעְתִּי בְּפָנַי.
חַשְׁתִּי בִּלְחָיַי לַחְלוּחִית דַּקָּה כְּאִלּוּ הָיְתָה מוּנַחַת שָׁם פְּנִינָה.
פַּעַם חִפַּשְׂתִּי בְּדַרְכֵי הַחוֹל אֲבָנִים טוֹבוֹת וִיקָרוֹת.
שיר מרגש.בעיקר טלטלה אותי השורה :"כעס וגעגוע שלא מצאתי להם נתיבים לפוג."
עפרה
נהדר, רוחה.
רות
עפרה ורות היקרות, תודה רבה!
שיר-סיפור רגיש ופתוח. אהבתי איך שמשפט הסיום מעניק לדברים שנאמרו עומק.
נעמה, תודה! שמחה שאהבת (עדיין אני מחפשת ולפעמים גם מוצאת!)
"רוֹחָלֶה מְפֻנֶּקֶת בּוֹכָה וְגַם צוֹחֶקֶת" – קסם של זיכרון ושל שורה.
תוך פיק ברכיים יש לי הצעת עריכה, רוחה:
להפריד את השורה האחרונה כדי שתהיה גם הבית האחרון. ככה, ברצף, השורה נבלעת על ידי השורה שקודמת לה, שגם הופכת אותה למובנת-מאליה.
זאת הקריאה שלי, ברור. אני מקווה שלא מפריע לך.
תודה!
תודה, רבקה היקרה!
קיבלתי, דייקת לתחושתי. (גם לאמא שלי קראו רבקה..)
כמה נפלא לקרוא שהיה שם מבוגר שידע לתמוך ברגישות הנפלאה הזו
אכן, כבר 34 שנה הוא לא איתנו, ואעפ"י כן הוא נמצא איתי, אבא שלי.
תודה לך מירי!
אהבתי.
במיוחד את שני הבתים הראשונים
שמהווים שיר מושלם בפני עצמו.