זכות הצעקה
והאם קיבלת מה
שרצית מהחיים האלה, למרות הכל?
כן.
ומה רצית?
לומר על עצמי נאהב. להרגיש שאני
נאהב על פני האדמה הזאת
(ריימונד קארבר, תרגום: עוזי וייל)
********
הַאִם אַתָּה זוֹכֵר אֶת הָעֵט וְנוֹרָה בּוֹ הַפְּתִיל?
הו, כַּמָּה נָאֶה הָיָה בּוֹ הַתַּיִל.
נַתָתִי בְּיָדְךָ צֵידָה עֲבוּר הָאִישׁ שֶׁאֵינֶנּוּ עוֹד
וּתְכוּנַתָה עטוּפַה בִּשְׂרִידֵי אֵבֶל וּשׁכוֹל.
זֶה הַיּוֹם נִצְּתוּ בָּהּ חַיִּים וְהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִנְבֹעַ.
אָז חָפַצְתָּ לִבְכּוֹת וּבִּקַּשְׁתִי לָלֶכֶת.
כָּרַעְנוּ בֶּרֶךְ כְּמוֹ בִּתְפִלָּה. בַּחוּץ הָיָה קר.
יָשַׁבְתִּי קָרוֹב. קוֹלְךָ רָעַד וְלָחַשְׁתָּ לִי סוֹד.
לֹא יָאֶה הוּא אָדָם שיצעק את אִבְלוֹ.
רַק אָסַפְתִּי מֵעֵינֵיךָ סִימָנִים שֶׁל עֶצֶב.
אמרתי בֶּשֶׁקֶט. הִנֵּה הַיֶּלֶד וְאָבַד בּוֹ צחוקו.
וְיָדְךָ הַמְּטַפֶּסֶת מְצַיֶּרֶת קוֹרָה
וְחֶבֶל אָרֹךְ נֶחֱרַתְּ בִּקְנֵה הַדְּיוֹ.
הברות בָּאֲוִיר שגיבבתי בְּלִי דַּעַת
הֵנִיעוּ כַּף יָד וְסִדְרַת אֶצְבָּעוֹת.
אַךְ קַוִּים שֶׁרָשַׁמְתָּ בְּבֶכִי רֵיקִים.
בַּצַּד הוֹתַרְתִּי אוֹתִיּוֹת מִתְחַפְּשׂוֹת לְמִלִּים.
נִשְׁאַרְתִּי. אוּלַי לֹא הַכֹּל עוֹד נִכְתַּב.
אך הִנֵּה זֶה הָעֵט כְּבָר יָבַשׁ.
גַּם עֵינֵיךָ חדלו עוד לשאול.
עכשיו זו אני הוֹלֶכֶת לבד. צועדת אַחֲרֵי הַיָּד.
מַחֲזִיקָה עֵט וּנְיָר.
מִשְּׂמֹאל לְיָמִין
מְצַיֶּרֶת קוֹרָה.
יֶלֶד שֶׁלִּי הָאָהוּב…
חָבֵר שֶׁלִּי הֲכִי יָקָר…
הַאִם אַתָּה זוֹכֵר אֶת הָעֵט וְנוֹרָה בּוֹ הַפְּתִיל?
הו, כַּמָּה נָאֶה הָיָה בּוֹ הַתַּיִל.
שלום נטלי
את מופיעה לעיתים רחוקות מדי
והרי יש לך מה להציע
אני מאד נהנה לקרוא את השיר
למרות שעדיין לא פרשתי לפניי לחלוטין את סיפורו
האובדן קיים ומתואר בצורה מאד יפה
אובדן משותף ששניים שאוהבים אולי אחים
מאבדים אדם יקר אולי אב
והזכרונות הם משותפים
יש מוסיקה פנימית וסוג של קסם במילים שלך
שלום דוד, תודה. כנראה לכל אחד הקצב שלו… תודה גם על ההתייחסות. זה משמח מאוד.
היי חנה, שמחה שביקרת כאן… התרגשתי מדברייך.
תודה לשניכם.
נטלי
דוד כתב יפה
תחושת האבדן בשיר ברורה, אך מובאת בעדינות רבה. ניצנוצי זכרונות וציורים, הרומזים על סיפור טראגי.
הי גיורא,
נכון, דוד כתב יפה וחילק גם ציונים. מי נכנס וכמה ולמה כן, ולמה לא.
נתקלתי בשירך באנתולוגיה של שירי התנגדות של לאלי, יפה לך גיורא. יפה ומכובד.
באשר לשיר, יש לי קצת קושי להתייחס במיוחד שהשיר נכתב מתחת למוטו של שני אנשים שאני מאוד מעריכה – ריימונד קארבר ואלי ויזל. אתמקד בשיר אחרי שאאכל את המוטו, שהוא כשלעצמו דורש התייחסות.
חוה
עוד מילה
השיר כתוב מאוד מרשים, אבל קשה לדעת על מה מדובר מעבר לארספואטיות – וקשה לעמוד על הקשר בין הרצון להיות נאהב במוטו, לבין תחושת השכול.
חוה
היי חוה,
"קשה לעמוד על הקשר בין הרצון להיות נאהב לבין תחושת השכול."
משהו להרהר עליו…
כשמישהו הולך, נדמה לעיתים שתחושת הכאב "בגללו" אך נכון יותר יהיה לומר שהכאב הוא בגלל שנעזבנו. לקח לי זמן להבין זאת. גם לסלוח.
זה גורם לי לחשוב שאנחנו לא באמת יודעים הרבה על אהבה מעבר לצורך לחוות אותה.
אבל אני עוד צעירה… לא בטוחה שמבינה בזה הרבה. בכל מקרה, גרמת לי לחשוב על עצמי.. וגם על כל השאר…
תודה על התייחסותך.
נטלי
לנטלי,
אני באופן אישי מאוד אוהבת את קארבר. לא בשירים, אלא בסיפורים. אפילו כתבתי מאמר על סיפורים אחרונים. אולי אפשר להסיק על כמיהה לאהבה, אבל בסיפורים קארבר מפנה הרבה אירוניה על כל המוסדות מהם התרגלנו לקבל אהבה. ובמיוחד המשפחה. מכיוון שהמשפחה בזמנים שלנו הופכת למן סוג של מהתלה מקצין קרבר מצבים. למשל, אב, שילדיו הלא יוצלחים חולבים אותו כספית, בין היתר גם האח, והוא נענה בשם קדושת המשפחה. העזרה הכלכלית היא ללא סוף באר ללא תחתית. מה סופו – אירוני כמובן, הוא נעזב ללא כסף לקיים את שגרת יומו הבטוחה, והידידות היחידה שנותרת לו היא עם חבר לעבודה.
עוד נושא כאשר אשה עוזבת את בעלה. כן ולא להיפך ולא למען מאהב, אלא מכיוון שהפכה לסוג של רהיט, או לחפץ. גורלו של הבעל הוא שדווקא חייו הם אלה שמתנפצים.
אלו היו שתי דוגמאות. אלי ויזל הוא אחד האנשים הנאצלים ביותר שבעולם, על כתיבתו ועל פועלו למען השואה.
אין לי מושג, באיזה שלב של חייו חושב קארבר שמשאת הנפש של האדם היא להיות נאהב. אולי בסיפורים מוקדמים יותר. לגבי ויזל באמת אחרי מראות של כל כך זוועות.
אבל, המוטו הזה הולך מאוד יפה עם השיר שכתבת. אולי אפשר להבהיר אפילו במילה מיהו העוזב.
מכיוון שהשיר כתוב מאוד מרשים.
עדיין, גם אם את צעירה יש לך את זכות האמירה ואת יכולה – פשוט קצת הייתי רוצה לפוגג לעצמי את העמימות. מבחינת החומרים של היוצרים במוטו יש בשיר הכל.
חוה
ולגיורא,
לא יקירי בשיר שלך אין מוטו, דווקא הצמצום שבו שמשתרע על דף לבן שלם ונקי הוא שיוצר את האימפקט.
הי, גיורא, זאת אני, חוה,
שכחת?
חוה
היי חוה,
טרם קראתי את סיפוריו של קארבר. כן את שיריו. סביר שעוד אקרא. מישהו פעם אמר לי שהוא מצטיין יותר בסיפורים קצרים.
משום מה, לא טרחתי לבחון זאת.
לגבי השיר שלי, . אולי באמת יש מקום להבהיר… אולי לא… אולם אני לא בטוחה שאני יודעת מיהו העוזב. גם זה שעוזב מרגיש פעמים רבות נעזב.
שמחה שביקרת כאן.
שבת שלום,
נטלי.
הי נטלי,
קרבר כתב שירים – לא כל כך קראתי. ואכן, סיפורים קצרים. אני כתבתי על הקובץ סיפורים אחרונים.
אגב, בסיפורים מוקדמים שלו בקובץ "דבר קטן וטוב, הוא מספר על זוג הורים שאיבדו את בנם, והם מסתובבים במכונית ואינם יודעים כיצד להתנחם. בצורה כלשהי הם מגיעים למאפייה ושם הם יושבים במאפייה ונחשפים ללחמים חמים ושאר דברי מאפה, לבסוף הם אוכלים מדברי המאפה.
נדמה לי שזה הסיפור. הסיפורים שלו מומלצים.
על כל פנים את כותבת ממש טוב, מעניין, התמונות מורכבות, והכתיבה מן הנשמה.
היי בטוב
חוה
היי חוה,
אם כך, אקרא.
תודה על דברייך. עשית לי טוב 🙂
נטלי
היי חוה
השיר שלי באנתולוגיה לא הופיע עם מוטו. את כנראה מתבלבלת
סליחה חוה
התכוונת לשיר של נטלי
תוכן המסר: נטלי הי,
יפה מאוד השיר ומיוחד במבנהו.
(נדמה לי ש"עט" היא מילה ממין זכר; "דיו" היא מילה ממין זכר ונקבה).
תודה — צדוק
היי צדוק,
תודה על הדברים האלו.
אתה בהחלט צודק, בדקתי כעת. משום מה היה נדמה לי שהמילה עט היא גם זכר וגם נקבה.
חבל. נעים לי לקרוא זאת כך.
משהו בהנגנה…
אצטרך להסתגל 🙂
נטלי