מסע לפולין

יצאתי למסע לפולין בציפייה להבין, להבין דרך המקומות, המראות. היום, כאשר שמונת ימי המסע מאחורי, אני יכולה להגיד שאני אכן מבינה יותר, אך לא המראות הן אלה שגרמו לי להבין, אלא הסיפורים.

כל המחנות אליהם הגענו בעצם ריקים, ומלאי דשא ופרחים. ריקים מאדם, ריקים מצפיפות, ריקים מרעב וריקים מכאב. אחרי היום השני, באושוויץ, ישבתי עם עצמי וחשבתי שזה פשוט בלתי נתפס, שעל אף שהייתי במקום בו התרחשו הדברים, הייתי בתוך הצריפים וראיתי את המשרפות, עדיין אין לי הבנה מוחשית אמיתי ולו מעטה בקשר למה שבאמת קרה שם,ומה שאנשים באמת, אבל באמת הרגישו. ככל שהמסע התקדם נוספו לתצריף שלי עוד ועוד סיפורים, חלקם קטנים וחלקם גדולים, בדרך לגרום לי להבין. שיאו של המסע מבחינתי היה הביקור בעיירה טיקוצ"ין ולאחר מכן ההליכה אל תוך יער לופוחובה, היער בו נרצחו יהודי העיירה בבורות ירי. אני חושבת שרק כאשר יצאנו מן היער, באותו מסלול שיהודי טיקוצ"ין עשו רק בכיוון אחד, הכתה בי ההבנה. פתאום הבנתי איך הסיפור שלי משתלב בתוך סבך סיפורי השואה. אני, יהודיה, חוזרת בגאון ובראש מורם ממקום שיהודים לא חזרו ממנו, כשאר מדינה שלמה מאחורי, מדינת ישראל, מדינת היהודים.

הדבר האחרון שציפיתי להשיג מהמסע הזה הוא התקרבות ליהדות שבי, ובסופו של דבר זהו מה שבעצם השגתי. אולי אדם שלא חווה את השואה על בשרו, לא יוכל להבין לעולם. אך אני מרגישה שדרך הסיפורים הקטנים, האישיים, קיבלתי תמונה גדולה ומושג גדול.המסע שלי לעבר ההבנה התחיל בעצם רק בסיום המסע, ופתח לי דלת למסע אחר – המסע שלי. אני רואה את עצמי ממשיכה ללמוד על הנושא ולשמוע סיפורים, קטנים או גדולים, להתעניין ולשאול שאלות, ובהחלט לחזור לפולין, ממקום בוגר יותר, ואולי גם מבין יותר.

לסיום, אני יכולה להגיד שאני יודעת את חשיבותה, ערכה ומשמעותה של היהדות שלי.אני מרגישה יותר מחוברת לעצמי, למה שאני ומי שאני. ובעיקר, גאה להיות יהודיה, גאה במדינה שלי וגאה להיות חלק ממנה, לא שוכחת את ההיסטוריה שלי ומרגישה מחוברת אליה יותר מתמיד.

טל גרף, תלמידת כיתה י"ב
נכתב במהלך מסע לפולין באוקטובר 2008.
פורסם בעיתון בי"ס דה-שליט.