ברלין – עיר של ניגודים

 

 

 

  

הכתוב הינו התרשמות אישית מביקור בברלין לפני כשבע שנים. 

 

הנסיעה הייתה מעין מסע לחיפוש שורשים משפחתיים של משפחת גרף, אל הרובע היהודי בלב החלק המזרחי של העיר.

לאחר עליית היטלר, בשנת 1933 עזבה משפחת גרף, שבבעלותה היתה  חנות יוקרתית לבגדי גברים (חליפות)   את ברלין   והיגרה לארץ- ישראל  לרחוב נחלת בנימין בתל אביב, אל החום המעיק  ואל התרבות  המקומית. עם הוריו הגיע נפתלי  הנער שהוא סבא של בנותי, שלא זכה לראותן כיון שנפטר לפני נישואי לבנו.

הבית נמכר ונותר מאחור, אך הכלים, הרהיטים, המיטות ואפילו שמיכות הפוך ממולאות נוצות אווזים הועברו באוניה לארץ. כלי פורצלן עדינים – שרידים  לתקופה רחוקה בה החיים היו מסודרים ולכל דבר עת ומקום, עדיין מונחים היום כעדות אילמת לתקופה אחרת, במזנון-ויטרינה שחור וחמור סבר  (שהובא גם הוא משם) בבית הסבתא  רחל-  בת לעולים מסלוניקי, אשר נישאה לנפתלי בתל-אביב, בשנות ה-40 למאה שעברה .

המשפחה ליד העסק בברלין

רבות כבר נכתב על ברלין. ולא אוסיף אלא  שזו התרשמות אישית. העיר שעברה מלחמות, חלוקה ואיחוד מחדש, משטרים מדכאים, העבר התרבותי: הקברטים, ברכט, המוזיקה והאמנות מוכרים וידועים, אך אין כמו  החוויה האישית כדי לחוש את העיר מקרוב.

ההתרשמות הראשונה שלי מברלין היתה  השדרות רחבות המימדים שאורכן  קילומטרים החוצות את העיר. מערב העיר מתרכז סביב ה"קו-דאם"  וכנסיית וילהלם ברחוב קורפורסטנדאם, שחלקה העליון הושאר במצב הרוס כפי שנותר לאחר שנפגע מהפצצת מטוסים בריטיים במלחמת העולם השנייה, והיא משמשת בעצם כסמל של מה שעבר על העיר. מה שנותר ממנה הינו שחור וכעור, והיא עומדת על תילה כאנדרטה  בלב העיר– בניגוד חריף לאלגנטיות העירונית המודרנית שמסביב.

הניגוד החריף הזה, במיוחד מבחינה ויזואלית,  חזר לאורך כל הביקור. 

 

 

תמונה שצילמתי: כנסיית וילהלם

ברלין היא עיר ענקית ומרשימה.  הכל בה ענק: השדרות הרחבות, בתי הכל-בו מרובי הקומות, אבל האירועים  ההיסטוריים הדרמטיים  שעברו על העיר שהיתה חצויה  ע"י חומה במשך 41 שנים עדיין משתקפים ברחובותיה, שדרותיה, בתיה ואנשיה. ליד כניסה לרכבת התחתית פארק ובכניסה לרכבת עומד  דוכן לממכר נקניקיות. הכל נקי ללא רבב. גברים ונשים בחליפות ונשים לאחר יום עבודה עומדים בשורה מנומסת כדי לקנות את הנקניקייה שמוסר להם במלקחיים מוכר אדיב שנראה יותר כמו רוקח. אין פה – " אני הייתי קודם", או: "מי אחרון"…. אך השפה – צורמת לאוזן ישראלית: "ביטה שיין",  "דאנקה שיין".

הרכבת התחתית של ברלין, עדיין חסומה בחלקה לכוון הצד  המזרחי עוד מימי ההפרדה של החומה המפורסמת. לצדה המזרחי של  העיר הגעתי באוטובוס  עד למרכזה – שדרת אונטר דר-לינדן (שדרות עץ התרזה) שהייתה בעבר השדרה האופנתית של ברלין, ושם היה העסק של משפחת גרף. היא משתרעת משער ברנדרבורג ועד לכיכר אלכסנדר- פלאץ שהיתה כיכר מרכזית בעבר גם בזמן גרמניה הקומוניסטית. כאן עוברים לעולם אחר ממש, כמו לסרט מלחמה ישן.

רוב הבתים שהיו לאורך השדרה נהרסו כליל ונבנו מחדש לאחר המלחמה. אך אלה שנותרו לא שופצו  ועדיין נותרו בהם פגעי המלחמה ושיני הזמן, זכר לתקופה בה ברלין הוכרזה ע"י היטלר כמרכז הכוח. הבניינים בנייני דירות חומים וכעורים בחלקם הרוסים או נקובים בעשרות חורים של פגזים  לאחר "הקרב על ברלין" שבו כתשו מפציצים בריטיים את העיר מידי לילה . 

 

גם האנשים כאן נראים קשיי יום ועלובי מראה במקצת, כנושאים על גבם עדיין את עול המשטר המדכא והעוני, לבושים באותם בגדים פשוטים אפורים וחומים  ולא אופנתיים ששימשו אותם בשנים עברו עוד מזמן השלטון הקומוניסטי .  המכוניות ישנות.

ובלב  האזור: הרייכסטאג. הבניין המונומנטאלי שהחל כפרלמנט של הקיסרות הגרמנית עבר לא מעט תהפוכות. בשנת 1933 נשרף ע"י הנאצים בהאשימם את הקומוניסטים.  ב- 1945 ניזוקה כיפתו שהייתה עשויה ברזל נחושת וזכוכית מהפצצות סובייטיות והתמוטטה.  ב- 1995 עטף אותו האמן כריסטו – חובב העטיפות (כריסטו עטף אי שלם, חוף ים, ובניינים ידועים אחרים בעולם) בעטיפה מטאלית עם חבלים כחולים. לאחר איחוד העיר ומעבר הבירה מבון לברלין שופץ הבנין במשך 4 שנים ע"י אדריכל אנגלי בשם נורמן פוסטר, אשר עיצב אותו מזכוכית ברוח רעיון השקיפות כסמל לכך שלפרלמנט הגרמני אין יותר מה להסתיר. שרידים לתרבות העבר, נמצאים במזרח ברלין אחדים מהמוזיאונים הטובים ביותר בברלין. 

כריסטו – רייכסטאג עטוף

אני ביקרתי במוזיאון "פרגמון".  המוזיאון נראה חיצונית שחור, אפוף ירוקת וטחב, כאילו עצר הזמן מלכת בממלכה רדומה. הוא   נודע במיוחד באוספי העתיקות מן המזרח הקרוב : סוריה, פרס, בבל, אשור, ואומנות איסלמית וכן אומנות  הלניסטית, יוונית קלאסית ורומית ושרידים ארכיטקטוניים כמו מקדש פרגמון ששחזור מדוייק שלו בגודל אותנטי  נמצא בתוך המוזיאון ומרשים מאוד.

אבל יחד עם זאת, בלב האיזור התרבותי כל כך, לא יכולתי שלא להיזכר  ב"שריפת הספרים" שהתרחשה ב- 10 במאי 1933, בה הועלו באש ספריהם של זיגמונד פרויד, ברטולד ברכט, היינריך מאן, תומאס מאן, ארנולד צוויג, אריך קסטנר, אמיל זולא ועוד,  ולהצטמרר. 

את הרובע היהודי מצאתי  שקט. פה ושם תיירים, מעט ישראלים. את בית המשפחה לא מצאתי ואולי כבר אינו קיים עוד, אבל עדיין יכולתי לספוג את האוירה ברובע מהרחובות והבתים שנותרו. מבט כלפי מעלה הציג בפני את הבתים כמעט כפי שהיו אז, בזמן שחיה שם קהילה יהודית משגשגת. במקום נמצא בית הכנסת היהודי ה"חדש" (נויה סינגוגה) שנבנה בשנת 1899 ונשרף ב"ליל הבדולח" .בית הכנסת היה מרכז הקהילה היהודית ובני המשפחה נהגו לחגוג בו  אירועים משפחתיים, כמו בר- מצוות.

 

בברלין שלפני מלחמת העולם ה-II  היו 133 אלף יהודים. היא שימשה מרכז לארגונים יהודיים ולארגוני עזרה שונים. היהודים לקחו חלק והשתלבו בתחומי הכלכלה, החברה, המדע והאמנות, הסיפרות והאופרה.  

הופיעו בקהילה עיתונים וירחונים ,היו בה תנועות נוער יהודיות רבות  והחינוך בבתי הספר הצטיין  ברמה  גבוהה.

לאחר הפרעות של ליל הבדולח שהחריבו את בתי הכנסת, שותקו כמעט לחלוטין החיים היהודים. בספטמבר 1933 הקים השלטון מחלקת תרבות חדשה, שריכזה את תחומי התרבות. יהודים לא התקבלו אליה, ונמנע מהם כל עיסוק בפעילות תרבותית. נאסר לשמוע מוזיקה שהולחנה בידי יהודים, לצפות במחזות יהודיים, להשתמש בפיסיקה יהודית, בפסיכולוגיה יהודית, באדריכלות, בספרות, בשירה ובפילוסופיה יהודית. מספר בתי- ספר ותנועות נוער עדיין פעלו, עד לגירושם של יהודי ברלין ב- 3-1942. 

ליל הבדולח – ציור של שרלוטה סלומון

בית הכנסת, בעל כיפת הזהב הנראית למרחוק שרק חזיתו נותרה שלמה שופץ  ומשמש כיום כמוזיאון קטן הנקרא "המרכז ליהדות" ובו שרידי חפצים ששימשו יהודים, תמונות של הקהילה היהודית ומסמכים על בית הכנסת.) קיים חדר סגור למבקרים ובו תמונות רבות ועוד מסמכים, אליו לא מאפשרים  להיכנס באופן חופשי. 

 

 בית הכנסת נשרף

 

 

ברלין של היום ידועה באירועים התרבותיים  הגרנדיוזיים שלה: פסטיבל הסרטים של ברלין, מצעד הגאווה הססגוני, מצעד האהבה ומוסיקת הטכנו, פסטיבל הג'אז. קיימים בה 170 מוזיאונים, 35 תאטראות, אולמות קונצרטים ובתי אופרה  וחיי לילה  המתקיימים במועדוני הלילה, הפאבים והמסעדות, כמיטב ימי הקברטים העליזים בעבר. קשה להסביר בדיוק מדוע אבל ישנה תחושה אחרת  שונה מערים אחרים בגרמניה שביקרתי בהן. אולי פחות נוקשה, יותר קוסמופוליטית ויחד עם זאת, נקיון וניכור. אי אפשר שלא להתאפק ולחשוב בחלוף על פנינו גרמני מבוגר:  ….מעניין מה הוא עשה במלחמה…..                   

 

 

מלכתחילה ידעתי כי ביקורי בברלין לא יהיה עבורי עוד ביקור תיירותי. ברור היה לי כי מטענים רגשיים והיסטוריים ילוו את צעדי בתוך העיר. ואכן, לא יכולתי להתרגש מיופייה  של עיר כאשר בכל מקום הגיחו  לקראתי רוחות מן העבר. השדרות הרחבות שבהן צעדו גדודי חיילים, מבני הממשל המונומנטאליים הטילו עלי צל כבד ומאיים, ברבעים הישנים של העיר עוד יש בתי- דירות רבים בהם נותרו סימני הפגזות מהמלחמה ההיא וכמובן שרידי החומה שחצתה את העיר. כל אלה היו לי כעדות אילמת, מכבידה, נוכחת.

בעשור האחרון המזרח עובר שיפוץ ובנייה. בניינים נוספים מוקמים מדי שנה והגרמנים דואגים להנציח מבנים ואנדרטאות, אך בכל זאת, ניתן עדיין לשמוע בצורה כמעט מוחשית את הדי הקולות מן העבר הלא רחוק.בעיר ברלין קיים ניגוד צורם בין היופי הנשגב לבין צבעי הכיעור של העבר, העולים מכל עבר. את הצבעים האלה שום שיפוץ לא יוכל למחוק.

 

 

(**הערה: המזרח עבר שיפוצים מאסיביים שהחלו כבר אז, כפי הנראה היום זה כבר נראה אחרת כמו כן נפתחו מוזיאונים חדשים וכמובן האנדרטה לשואה שטרם היו אז).

 

החומה 

 אתר חומת ברלין: http://www.dailysoft.com/berlinwall/

 המאמר התפרסם לראשונה במגזין "אימגו" ובאתר "למטייל"