בננות - בלוגים / / כישוף בוקר/ראיון עבודה
ביציע
  • נועה לקס

    נולדתי בדצמבר 1981. מתוגררת בדירת חדר מעל רחוב ראשי של עיר בשרון. מצלמת במיוחד פורטרטים עצמיים. שירי וסיפורי הקצרים הופיעו ביחרוני הספרות "גג", "מאזנים" ובקובץ הסיפורים הקצרים של יצחק בן נר.  https://www.facebook.com/profile.php?id=627122978

כישוף בוקר/ראיון עבודה

 

האיש שאל אם אני יודעת לקבל סמכות. היה חורף, כך שהחדר היה סגור. האיש הצחין מזקנה, למרות שהיה רק כבן ארבעים. יכולתי להריח את תאי העור שלו מתים בזה אחר זה. לא ידעתי מה לענות לו. באותה נקודה כבר לא רציתי בעבודה גם ככה. הוא המשיך: "כי צריך להיות פה קר מזג. האנשים שעובדים אצלנו מאוד רגועים ולא מרמים את הקול." "אין לי שום בעיה עם סמכות ואני לא נוהגת לצרוח," עניתי. רציתי להודות לו, לקום וללכת. הוא נשען אחורה על כיסא העור. הוא בטח היה איזה אלוף בצה"ל. קשוח אך הוגן וכל זה. "אני רוצה שתרדי למטה להדס, שתתן לך לעשות מבחן." "מבחן?" "כן. משהו קצר. אנחנו שולחים את זה לגרפולוג אחר כך." ירדתי אחריו לקומה מתפקדת. בכל מקום ישבו אנשים במשרדים פתוחים, דיברו בטלפון, שלחו פקס, הקלידו ומכרו חבילות נופש. "הדס, תני לה ." הוא ניסה לחייך ולאחר שכשל בזה, הלך. הדס אמרה שמכוון שהם חברת תיירות,עליהם לבדוק את כושר המכירה שלי. "תכתבי לי על הדף על מקום שהיית בו בארץ או בחו"ל. המטרה היא שתשכנעי אותי שכדאי לי להיות שם." היא הגישה דף חלק ואמרה ללכת לכתוב בחדר הישיבות. שוב נענתי. סמכות אני יודעת לקבל. ישבתי לצד השולחן העגול. בחוץ היה אמצע דצמבר אפור וגשום, נכון מבחינת הטבע. זאת היתה העיר הדרומית בה המדרכות עלובות וצרות והנהגים משפריצים עלייך. אדם רטוב עד לשד עצמותיו לא עושה פה רושם על אף אחד. לקחתי את העט והתחלתי לכתוב. ———- חצי האי פיליון, יוון 2003 אף אחד לא זכר את השם הרשמי של המקום. כולם כינו אותו "המקום של האחיות", מפני שנוהל ע"י שתי תאומות עם מבנה גוף מאסיבי, שנסעו ברחבי כפר הנופש כל אחת באופנוע ודאגו שהכול כשורה. אחת היתה לבושה שחורים כי התאלמנה. פרט לזה הן דמו בהכל, לשתיהן פנים שנכונות לחייך בכל רגע נתון. החדרים היו נקיים מאוד ורגילים למדי. לא היה להם שום יחוד עיצובי. חדר רגיל שיכול להיות בכל מקום בעולם. על הקיר היה צלב בגודל בינוניי עם ישו מתוח עליו. שכנו שם כארבעה ימים משפחתי ואני, עייפים ממסע שורשים וממה שלמדנו בדרך . יווני אחד צרח כשהתקרבנו, חשב שבאנו ובידנו תעודות ומסמכים, על מנת להחזיר את הבית שהיה של סבתי לפני המלחמה. הוא נרגע אחרי ששידלנו אותו ביוונית שבורה. הוא רצה להוציא לנו שתייה ולקטוף לנו תאנים מהחצר, אבל כבר היינו כעוסים מדיי. ב"מקום של האחיות", נהגתי לרדת כל בוקר למכולת. הדרך הייתה בוהקת למרות השעה המוקדמת. המכולת היתה ליד קו המים. קניתי לחם, זיתים, חמאה, גבינה צהובה וכוס קלקר עם קפה שחור. כולם נופפו לי לשלום במכולת ואמרו "קלימרה" אבל משכו את זה "קקקקקלימרה" כמו כישוף לבוקר טוב. קו החוף היה דק מאוד, נטול חול ים עם אדמה סדוקה וקשה שפה ושם יצא ממנה עץ רזה ותמוהה, שביר למראה. ישבתי מתחת לאחד כזה, אוכלת מול הים השטוח. את חתיכות הלחם שנשארו זרקתי למים. זאבי הים תפסו אותן עם השיניים והסתלקו. כשהגרמנים באו, ידעתי שכבר קרוב לצהריים וזמן לחזור. הם תמיד ניסו לפתוח בשיחה. אמרתי להם שחם לי והלכתי, משאירה אותם לטיגון עם השמן שלהם. לפעמים אחת האחיות תפסה אותי ונתנה לי טרמפ עם האופנוע עד סוף העלייה. בדרך כלל היתה זאת האלמנה. אחזתי בגב השחור ונופפתי ביחד איתה לעוברים ושבים. כשחזרתי הורי עוד ישנו בחדר השינה. נכנסתי לסדינים הלבנים ונרדמתי מתחת לצלוב. —————- קיפלתי את הדף והגשתי אותו להדס. היא הודתה לי,הניחה אותו בפינה נשכחת ונפרדה בנימוס. יצאתי לרחוב הבטון. "קקקלימרה," מלמלתי למכוניות המשפריצות. חורף קשה ציפה לי.

 

 

2 תגובות

  1. נועה
    הסיפור מיוחד ומלא דמיון. אני הייתי רוצה לנסוע ליוון. שכנעת אותי 🙂

    קטע יפהפה
    גלית

    • תודה לך גלית. יוון מלאה בקסם (והכוונה לא לאיים שכבר קיבלו אופי שיותר קרוב אלינו)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לנועה לקס