ביציע חובבת עדשות זכוכית ונייר
לקח לי זמן להשתקע בדירה הזו ויותר זמן להבחין בכך שהנוף הנשקף ממנה כעור בצורה בלתי רגילה. אתם יכולים לבחור כל חלון, זה לא משנה : עדיין יתייצבו שם הבניינים החדשים והאפורים של שיכון הזוגות הצעירים ויחסמו לכם את האופק.
הפעם האחרונה בה ראיתי את אחי הגדול היתה בגלל ספה. עברו שנים מאז שדרכתי אצלו בבית וגם אז לא הייתה לי שום כוונה להשקיף על חייו. עד היום אני לא בטוחה בדיוק במה שהלך שם. אסור להגיד דברים כאלה אם לא בטוחים.אני לא בטוחה.
תבינו, חיינו זה לצד זה היו מקבילים. פרט לעקמת קלה ששנינו ירשנו מאבא שלי, לא היה לנו דבר במשותף. כשהתגייס כבר בקושי ראיתי אותו. הוא הקים משפחה מוקדם יחסית והיה לאזרח עובד צה"ל. את אישתו פגשתי פעמים ספורות.
כשהתקשר לא זיהיתי אותו עד שאמר לי את שמו ותפקידו בחיי .התנצלתי. לא דיברנו המון זמן. הקול שלו נע בין לחישה למילמול, דיבור שסיגל לעצמו לאחר שמונה למפקד. "אמא אמרה שאת צריכה ספה."
"כן, נכון."
"קנינו סלון חדש .את יכולה לבוא לקחת הספה הישנה שלנו בסביבות שש, אני אעזור לך לסחוב."
"תודה."
"עכשיו כשאנחנו שכנים זו לא בעיה." הוא אמר ומיהר לנתק.
אפשרות הכניסה לביתו אחרי שנים היתה יותר נסבלת מהמחשבה על סירוב. שכנעתי את עצמי שאבוא, אסחוב איתו את הספה כמה עשרות מטרים ונפנה איש לדרכו.
בשיכון הזוגות הצעירים מצאתי את עצמי טועה בין מספר בניינים זהים לחלוטין. זגזגתי בין שני עברי הרחוב עד ששמעתי את הילד הגדול שלו צורח את שמי מהחלון .נופפתי לו מלמטה.
הבית עמד בסתירה מוחלטת להופעתו המוקפדת והמגוהצת של אחי. הסלון היה מוזנח, מלא במכשולי צעצועים. על הספה שהייתי אמורה לקבל ממנו היתה ערימת כביסה ענקית, ובחדרים האחרים המתינו ללא ספק מטלות נוספות. סתמתי את אפי מריח החמיצות העולה בדרך כלל מבדים מלוכלים.מהר מאוד גרשתי כל תרחיש בדיוני שעלה בתודעתי.
"שבי כמה דקות" הוא אמר והתפנה לקלף ירקות לאחרות הערב.
"אנחנו לוקחים איתנו את הילדים?" שאלתי.
"צ'וק". הוא אמר.
תהיתי איך הוא רוצה לעשות את זה. הילדים היו קטנים מדי בשביל להישאר לבד ולא נוצר רושם שמישהו הולך להיכנס בקרוב למקום הזה.
"אם זה זמן גרוע, אפשר יום אחר, באמת." לא היתה לי בעיה לחתום באותו רגע על חוזה של חיים נטולי ספות.
"מה פתאום!" שמעתי את הסכין מחטיא ונוחת על הקרש. הוא הסתובב אלי,"הדס צריכה לחזור כל רגע, חכי."
אמרתי, "בטח."
"את יכולה בינתיים ללכת להגיד היי לילדים."
"בטח."
נכנסתי לחדר שלהם בתחילת המסדרון. הם רכנו מעל משחק שהשמיע קולות צורמניים.ידעתי בני כמה הם בערך. אמרתי שלום לגדול והוא חייך. הקטן בקושי נע בתוך החיתול הספוג. שיערתי שהוא כבר בן שנתיים. הוא משך מעצמו את החיתול כל הזמן והסתכל עלי בתחינה. אמרתי "לא." כשהוא המשיך אמרתי, "אחר כך," וחזרתי לשבת על הספה ליד הערימה הגדולה.
הגב הדפוק שלי התחנן למנוחה. תשושה לאחר יום פעיל מלא פריקה והתאקלמות, מצאתי את עצמי נלחמת בהירדמות עקשנית שהלכה וסגרה עלי את התפאורה הכאותית מסביבי.
קולות נקישת סכו"ם נכנסו לשנתי המקוטעת. ידיים קטנות נגעו וטילטלו אותי בתנועות קטנות והיסטריות. אחי גער.ממקום מרוחק נשמע צילצול טלפון שקיבל מענה מהיר מאוד "כדאי שתבואי עכשיו. אני לא צריך לעשות את זה שוב בכוח. לא…" היתה הפסקה ארוכה ואז שוב "לא… אל תסגרי לי, אני יכול לאתר אותך, למה?"
לאחר מכן היתה דממה ואין לדעת כמה שעות ישנתי. כשהתעוררתי הכל היה בחשכה. לקח לי זמן להבחין באחי שישב מולי, עוטף באצבעותיו ספל חם. לא יכולתי לדעת מתי אם בכלל התקיימה אותה שיחת טלפון רחוקה והאם אותן מילים נאמרו מהדירה הזאת, ששקט מופתי שרר בה כעת.
" ישנת המון." הוא אמר. למרות דיבורו האיטי וישיבתו המאובנת, היה נדמה ששרירו פעמו תחת עורו כמו אחרי מאבק.
"סליחה, לא רציתי להירדם ככה," אמרתי, "פיגור הא?"
"עזבי, הדס כבר במיטה. מחר אני אביא לך את הספה עם חבר שלי מהצבא, לא יהיו בעיות."
"טוב ."כבר התכוונתי לקום ולהסתלק משם.
"הוא בחור ממש טוב."
"אהה?"
" החבר. חשבתי שתכירו. אין לך אף אחד נכון?"
"לא."
"טוב יופי, אז מחר בערב אצלך."
"ישנתי כמו מתה, בחיי." אמרתי ונתקתי את עצמי מהספה.
"כן?"הוא לגם מהספל.
"כן, זה לא קרה לי הרבה זמן."
האדים מהמשקה נכנסו לנחיריו ומבטו לא זז מאיזו נקודה שעברה דרכי. הוא שתק כמה שניות ואמר,"היה פה די הרבה רעש."
"לא שמעתי כלום, כנראה המעבר הזה גמר אותי לגמרי," הנחתי יד קרה על הגב התחתון, "והגב שלי הרוס."
"וואלה," הוא המשיך לבהות בי או בנקודה הארורה הזאת שלו."כן, העקמת הזו רק מחמירה. לפחות יוצא טוב שאת לא צריכה לסחוב את הספה."
"נכון," אמרתי "כדאי שאזוז, יש לי עוד הרבה מה לפרוק."
"כן, עדיף להיפטר מזה."
"נתראה מחר." הוא אמר.
סגרתי את הדלת שלו בכל העדינות שנותרה בי. למרות שהאור בחדר מדרגות סינוור את עיניי ירדתי בהן מהר ככל האפשר. רצתי כל הדרך חזרה. לא רציתי שאיזה שיחזור או זכרון יפלו עלי ואני אצטרך להתחיל להפריד עיקר מטפל. לא היו לי שום אמצעים לעשות את זה.
הוא בא כמובטח למחרת בערב, הוא והחבר שלו והספה. היתה דפיקה. נשמעו התנשפויות מאמץ שנקטעו על ידי צלצול בפעמון. הוא צלצל ככה כמה דקות עד שהרפה. אני מתארת לעצמי שהספה נשארה בחוץ עד שאיזה שכן העיף אותה משם.
כבר חודשים אני לא שומעת ממנו.
פה ושם אני מעבירה מבט על הגושים האדירים האלה ומנסה לאתר ללא הצלחה את הדירה שלו. האחידות הזו מבלבלת אותי. בונים עוד כאלה.יש ביקוש, אנשים לא מפסיקים להקים משפחות. מנופים מופיעים בקו הרקיע ההולך ומצטמצם.
סיפור נפלא נועה
תארת כל כך בכשרון את אווירת הזרות השוררת אפילו בין שני אחים שהיא סוג של עקמת קיומית , שנושאים בגנים מדור לדור
מאב לבן מאח לאחות
מאוד יפה
חנה
המון תודה על מילים טובות
בוקר טוב
לא בכדי ,נועהל'ה
מגיע לך
נועה שלום,
אני מצטרף לדבריה ה"ישרים" של חנה; מביע היטב את הפואנטה וכתוב יפה מאוד.
צדוק
תודה רבה
כתוב מאד יפה
השאיר אותי עם מועקה
שבוע טוב
תודה לך ריקי